פינת הסיפור
.אלכסנדרה הוציאה בדפוס שני ספרי ילדים: הבית שחיפש מקום לגור, והפרח בשביל הבטון
.בנוסף כינסה שני קבצי סיפורים קצרים
.היא כותבת מדי חודש בעלון הקיבוץ על "הדינוזאורים" – חברי קיבוץ בני 80 ומעלה העובדים עדיין בענפם בקיבוץ
.כן הינה חברת במערכת עלון ישובי הגליל העליון, המתכנסת בתל-חי
.ב"פינת הסיפור" יופיע מדי פעם אחד מן הסיפורים הקצרים, או הרשימות שפרסמה
.בנוסף כינסה שני קבצי סיפורים קצרים
.היא כותבת מדי חודש בעלון הקיבוץ על "הדינוזאורים" – חברי קיבוץ בני 80 ומעלה העובדים עדיין בענפם בקיבוץ
.כן הינה חברת במערכת עלון ישובי הגליל העליון, המתכנסת בתל-חי
.ב"פינת הסיפור" יופיע מדי פעם אחד מן הסיפורים הקצרים, או הרשימות שפרסמה
השמלה
כל נערה בכפר ידעה כי את שמלת החופה תבחר ותתפור בבוא היום המאושר במתפרה המפוארת שאורות חלון הראווה שלה דולקים ומנצנצים בשעות היום והלילה, ברחוב הראשי. בביקור הכלה עם אימה יבררו בין האריגים הלבנים, בד משי דק ושקוף, אפשר בד שנטונג טבעי ומחוספס אולי בד ברוקט מבריק וחגיגי. שם גם יחליטו על גזרת השמלה, הדוקה במותניים מתרחבת ומשתפלת עד הרצפה. לפעמים שמלה שקוויה ישרים משהו למקרים מיוחדים. יש שיבחרו להתחתן בשמלה תפוחת שרוולים ההולכים וצרים כלפי שורש כף היד. דוגמה זו הייתה משווה לנערות הצעירות מראה של פרפר לבן מצודד. הנועזות בחרו במחשוף נדיב ועמוק. וכולן ששות להתאים לשמלה גם נעליים והינומה.
החנות ברחובו הראשי של הכפר מושכת ומקסימה חלומה של כל ילדה.
שמלה זו או אחרת בחרו בנות המשפחה, אך את הנגיעה האחרונה, את הקישוט הסופי של שמלת הכלה נתנו "לתופרת הקטנה". אישה לא גבוהה שהייתה יושבת תמיד בסוף החנות ליד החלון הגדול. התופרת הקטנה שמעה הכול אך מעולם לא התערבה בשיחות. מומחיותה הייתה שיבוץ פנינים על שמלות הכלה המוכנות. איש לא שמע אותה מדברת גם לא היה צריך להסביר לה דבר. משבצת פנינים מומחית הייתה וכל שמלה חדשה סמלה בשבילה מאורע מיוחד ואישי. את הפנינים עצמן הייתה מכינה בביתה, בוחרת את הגודל הרצוי ואת הצורה, מתכננת בדקדקנות היכן לשבצן על השמלה. בלילה הייתה משרה את הפנינים בקערות מיוחדות שבתוכן תמיסה סודית, תמיסה זו הוסיפה להן גוון מיוחד וברק זוהר מתכתי ומרהיב.
השמלה הלבנה משובצת היהלומים תמיד הפתיעה בלובנה ובזוהרה המיוחד. כל כלה ציפתה לראותה וכול חתן התרגש כשהופיעה כלתו לפניו מהודרת ומקושטת ביצירה המיוחדת לה בלבד.
גם באותו היום קיבלה התופרת הקטנה שמלת כלה לשיבוץ. שמלה הדוקה במותניים עשויה שכבות שכבות, כל שכבה רחבה מקודמתה והאחרונה מסתיימת בפסי תחרה תואמים. השמלה הזכירה לה את ניצני הפעמוניות הלבנים הבוקעים בחודש מאי עם תחילת הפשרת השלגים בעמק.
באותו יום כשהוגשה לה השמלה לעבודה לא צריך היה לספר לה מי הכלה. היא הכירה אותה. נערה נאה ומוכשרת שהגיעה לפרקה. גם את החתן הכירה היטב, לכן התפלאה על רגש פתאומי וחד שהלם והכה בה. האומנם אחרי כל כך הרבה שנים והכאב עודנו חי? חשבה בליבה כשהיא מקפלת את השמלה לקחתה הביתה. לאהבה שורשים עמוקים והזמן לא תמיד מצליח לעקור אותם, אמרה לעצמה כשזיכרון אהבתם עלה לפני עיניה העצומות למחצה ברור וזוהר. התופרת הקטנה שהכינה לכל בנות הכפר שמלות חתונה אך בעצמה נותרה לבדה. חייתה מחדש את אהבתה הגדולה ואת הפרדה המפתיעה והבלתי מובנת שכפה עליה ערב נסיעתו לעבוד בעיר אחרת ומשם כבר לא חזר אליה
בשקט ארזה את השמלה ופנתה לביתה היפה והריק. באותו ערב הכינה את הפנינים בקערות המיוחדות, בבוקר זהרו הפנינים באור קסם מתכתי. ישבה ורקמה ישבה וצירפה פנינה לפנינה שורה ליד שורה כמחרוזת מפוארת סביב לצוואר ותוספת מיוחדת סביב פרקי הידיים. גהצה גיהוץ אחרון ותלתה את השמלה הצחורה על המתקן המיועד לשמלות הכלה המוכנות.
ביום המחרת הייתה החתונה שמחה ככל המסיבות בעמק. הכלה זהרה בשמלתה כפרח רענן בבוקר קריר, החתן לא שבע מהביט בה.
צלילי המוסיקה טפסו במדרונות ההר וחזרו מתגלגלים לעמק בקולות עליזים. כולם שמעו את המוסיקה ונראה שכל תושבי העמק משותפים בשמחת הזוג החדש.
רק מעטים ראו את הכלה נחרדת ונשנקת בבוקר שאחר החתונה כאשר סביב צווארה ופרקי ידיה פשטה אדמומית ונפיחות ועשרות נקודות צורבות ומבהילות עטרו את צווארה ופרקי ידיה.
החנות ברחובו הראשי של הכפר מושכת ומקסימה חלומה של כל ילדה.
שמלה זו או אחרת בחרו בנות המשפחה, אך את הנגיעה האחרונה, את הקישוט הסופי של שמלת הכלה נתנו "לתופרת הקטנה". אישה לא גבוהה שהייתה יושבת תמיד בסוף החנות ליד החלון הגדול. התופרת הקטנה שמעה הכול אך מעולם לא התערבה בשיחות. מומחיותה הייתה שיבוץ פנינים על שמלות הכלה המוכנות. איש לא שמע אותה מדברת גם לא היה צריך להסביר לה דבר. משבצת פנינים מומחית הייתה וכל שמלה חדשה סמלה בשבילה מאורע מיוחד ואישי. את הפנינים עצמן הייתה מכינה בביתה, בוחרת את הגודל הרצוי ואת הצורה, מתכננת בדקדקנות היכן לשבצן על השמלה. בלילה הייתה משרה את הפנינים בקערות מיוחדות שבתוכן תמיסה סודית, תמיסה זו הוסיפה להן גוון מיוחד וברק זוהר מתכתי ומרהיב.
השמלה הלבנה משובצת היהלומים תמיד הפתיעה בלובנה ובזוהרה המיוחד. כל כלה ציפתה לראותה וכול חתן התרגש כשהופיעה כלתו לפניו מהודרת ומקושטת ביצירה המיוחדת לה בלבד.
גם באותו היום קיבלה התופרת הקטנה שמלת כלה לשיבוץ. שמלה הדוקה במותניים עשויה שכבות שכבות, כל שכבה רחבה מקודמתה והאחרונה מסתיימת בפסי תחרה תואמים. השמלה הזכירה לה את ניצני הפעמוניות הלבנים הבוקעים בחודש מאי עם תחילת הפשרת השלגים בעמק.
באותו יום כשהוגשה לה השמלה לעבודה לא צריך היה לספר לה מי הכלה. היא הכירה אותה. נערה נאה ומוכשרת שהגיעה לפרקה. גם את החתן הכירה היטב, לכן התפלאה על רגש פתאומי וחד שהלם והכה בה. האומנם אחרי כל כך הרבה שנים והכאב עודנו חי? חשבה בליבה כשהיא מקפלת את השמלה לקחתה הביתה. לאהבה שורשים עמוקים והזמן לא תמיד מצליח לעקור אותם, אמרה לעצמה כשזיכרון אהבתם עלה לפני עיניה העצומות למחצה ברור וזוהר. התופרת הקטנה שהכינה לכל בנות הכפר שמלות חתונה אך בעצמה נותרה לבדה. חייתה מחדש את אהבתה הגדולה ואת הפרדה המפתיעה והבלתי מובנת שכפה עליה ערב נסיעתו לעבוד בעיר אחרת ומשם כבר לא חזר אליה
בשקט ארזה את השמלה ופנתה לביתה היפה והריק. באותו ערב הכינה את הפנינים בקערות המיוחדות, בבוקר זהרו הפנינים באור קסם מתכתי. ישבה ורקמה ישבה וצירפה פנינה לפנינה שורה ליד שורה כמחרוזת מפוארת סביב לצוואר ותוספת מיוחדת סביב פרקי הידיים. גהצה גיהוץ אחרון ותלתה את השמלה הצחורה על המתקן המיועד לשמלות הכלה המוכנות.
ביום המחרת הייתה החתונה שמחה ככל המסיבות בעמק. הכלה זהרה בשמלתה כפרח רענן בבוקר קריר, החתן לא שבע מהביט בה.
צלילי המוסיקה טפסו במדרונות ההר וחזרו מתגלגלים לעמק בקולות עליזים. כולם שמעו את המוסיקה ונראה שכל תושבי העמק משותפים בשמחת הזוג החדש.
רק מעטים ראו את הכלה נחרדת ונשנקת בבוקר שאחר החתונה כאשר סביב צווארה ופרקי ידיה פשטה אדמומית ונפיחות ועשרות נקודות צורבות ומבהילות עטרו את צווארה ופרקי ידיה.
"דמבו - "הלורד גורנישט
חם לי, הפרווה הזו כל כך עבה, צריך להחליף כבר לפרוות קיץ.
כמה זמן עוד אחכה פה בחוץ? תמיד הוא מאחר!
ואני גם רעב, קצה הנקניק שהשאירו החברים שלי במחסן הנוי אינו מספיק עד לארוחת הצהריים. כמו שבוס אומר: "אין הקומץ משביע את הארי". מיאווו..
מה אני מילל אין כאן אף אחד חבל על המאמץ.
אני שומע צעדים, מרים ראשי, כן, כן, זה הוא, מזל טוב! הגעת? אני כבר מת מרעב. הוא פותח את הדלת, ואני נדחף ראשון, קדימה פנימה ומהר, לפני שזו תיסגר ושוב אצלה בחום.
לא! לא אל תתיישב על הספה! אני מכיר אותך, אתה אומר תמיד שאינך עייף אבל נרדם עוד לפני שחלצת את שתי נעלי העבודה הכבדות.
קודם תן קצת אוכל לחתולך האהוב לחתול הנאמן שלך. מיאוו..
מה? הוא עוצם עיניים? מיד להפעיל את תוכנית ב': אעמוד ליד המקרר אפנה את הגב אליו וכל חצי דקה מיאו קצר, חלש, אך עקבי.
לא זז, מיאווו.. קצת יותר חזק! הי בוס, אל תירדם לי כאן!
ועוד פעם חזק: מיאוו..!
הצלחתי.
הוא קם, ממלא את הצלחת שלי בכופתיות יבשות וחוזר לספה. נו מי יכול לעמוד בפני תחנוניי.
ואוו… טעים, אוי כמה שהייתי רעב… מיאוו…
שבעתי ועוד נשאר לי לנשנוש אחרי השינה.
הופ! אקפוץ על הכיסא עם הריפוד הירוק הרך, הכיסא האסור. עכשיו הרי הוא לא יקום, ואני אישן בשקט גמור מול המאוורר הנהדר.
אנקה קצת את השפם המפואר שלי, ואת הפה.
אוי ואבוי, שוב מופיע הגמד הזה, ארבע רגליים אוזניים גדולות, זנב ארוך.
עכשיו העסק מתחיל, הנה בוס מרים את הראש.
היצור הקטן נכנס לקופסה עם הגבינה, לקופסה עם הדלת שאף פעם לא נסגרת.
לי לא נותנים גבינה, רק גרגירים יבשים, לו מרפדים בגבינות! יש צדק?
אני מכיר את הסיפור הזה, הכי טוב ישר לעצום עיניים, לא ראיתי לא שמעתי אני מזמן ישן.
מה זה? קול קורא בשמי: דמבו! דמבו! פותח עין רואה את הבוס מביט עלי, מצופף גביניו. אני יודע הוא רוצה שאני אקפוץ ואתפוש לו את הננס שאוכל את הגבינה שבמלכודת.
היינו כבר שם, כל קיץ אחרי הקציר הם באים ואני צריך לרוץ אחריהם.
זה נגמר! אני יצור חדש. אני מודרני. לא מאמין באגדות מימי הסבא שלי שהתפקיד שלנו תמיד לתפוס אותם. שיביא לו בהמה נובחת שתתפוש לו אותם.
אני גמרתי עם זה, מגעיל אותי. בכלל אני צמחוני.
טראח! נעל עפה מכיוון הספה נוחתת על הקופסה.
בול! כל הכבוד! צייד או לא? דלת קופסת הרשת נסגרת. הגמד הכלוא נבהל.
נגמר! בוס עוצם עיניים, אני עוצם עיניים. אחר צהריים חם בעמק החולה.
כמה זמן עוד אחכה פה בחוץ? תמיד הוא מאחר!
ואני גם רעב, קצה הנקניק שהשאירו החברים שלי במחסן הנוי אינו מספיק עד לארוחת הצהריים. כמו שבוס אומר: "אין הקומץ משביע את הארי". מיאווו..
מה אני מילל אין כאן אף אחד חבל על המאמץ.
אני שומע צעדים, מרים ראשי, כן, כן, זה הוא, מזל טוב! הגעת? אני כבר מת מרעב. הוא פותח את הדלת, ואני נדחף ראשון, קדימה פנימה ומהר, לפני שזו תיסגר ושוב אצלה בחום.
לא! לא אל תתיישב על הספה! אני מכיר אותך, אתה אומר תמיד שאינך עייף אבל נרדם עוד לפני שחלצת את שתי נעלי העבודה הכבדות.
קודם תן קצת אוכל לחתולך האהוב לחתול הנאמן שלך. מיאוו..
מה? הוא עוצם עיניים? מיד להפעיל את תוכנית ב': אעמוד ליד המקרר אפנה את הגב אליו וכל חצי דקה מיאו קצר, חלש, אך עקבי.
לא זז, מיאווו.. קצת יותר חזק! הי בוס, אל תירדם לי כאן!
ועוד פעם חזק: מיאוו..!
הצלחתי.
הוא קם, ממלא את הצלחת שלי בכופתיות יבשות וחוזר לספה. נו מי יכול לעמוד בפני תחנוניי.
ואוו… טעים, אוי כמה שהייתי רעב… מיאוו…
שבעתי ועוד נשאר לי לנשנוש אחרי השינה.
הופ! אקפוץ על הכיסא עם הריפוד הירוק הרך, הכיסא האסור. עכשיו הרי הוא לא יקום, ואני אישן בשקט גמור מול המאוורר הנהדר.
אנקה קצת את השפם המפואר שלי, ואת הפה.
אוי ואבוי, שוב מופיע הגמד הזה, ארבע רגליים אוזניים גדולות, זנב ארוך.
עכשיו העסק מתחיל, הנה בוס מרים את הראש.
היצור הקטן נכנס לקופסה עם הגבינה, לקופסה עם הדלת שאף פעם לא נסגרת.
לי לא נותנים גבינה, רק גרגירים יבשים, לו מרפדים בגבינות! יש צדק?
אני מכיר את הסיפור הזה, הכי טוב ישר לעצום עיניים, לא ראיתי לא שמעתי אני מזמן ישן.
מה זה? קול קורא בשמי: דמבו! דמבו! פותח עין רואה את הבוס מביט עלי, מצופף גביניו. אני יודע הוא רוצה שאני אקפוץ ואתפוש לו את הננס שאוכל את הגבינה שבמלכודת.
היינו כבר שם, כל קיץ אחרי הקציר הם באים ואני צריך לרוץ אחריהם.
זה נגמר! אני יצור חדש. אני מודרני. לא מאמין באגדות מימי הסבא שלי שהתפקיד שלנו תמיד לתפוס אותם. שיביא לו בהמה נובחת שתתפוש לו אותם.
אני גמרתי עם זה, מגעיל אותי. בכלל אני צמחוני.
טראח! נעל עפה מכיוון הספה נוחתת על הקופסה.
בול! כל הכבוד! צייד או לא? דלת קופסת הרשת נסגרת. הגמד הכלוא נבהל.
נגמר! בוס עוצם עיניים, אני עוצם עיניים. אחר צהריים חם בעמק החולה.
שבילים לבנים
השבילים בגבעות "שיך אבריק" לבנים. רצועות ארוכות בהירות. מפני שהגבעות אדמתן כולה גיר קירטוני לבן. בקיץ אבקת הגיר בוהקת ומסנוורת את העיניים, ירידה בשביל לשדות מלווה בדשדוש רגליים באבק לבן המתרומם עם כל צעד ושוקע לאט מאחוריך. בחורף סחף לבן יורד בשבילים לשדות, צובע אותם בפסים לבנים הנספגים בקרקע ומשנים את צבעה.
השבילים מסמנים את גבולות החלקות. בין שדותיו של אבא ובין חלקות הדודים החקלאים. בין מטע האבוקדו ושדות השעורה לחציר.
אני צועדת היום בשביל הדרומי. זה היוצא מבית העץ שלי יורד לוואדי חוצה אותו וממשיך עד לגבעה עם פרחי החיננית. צריך לחפש אותם כי במשך השנים התמעטו הפרחים וכמעט נעלמו.
הירידה תמיד קלה לרגלי כבר יומיים שלא ירד גשם. האוויר נקי וצלול, הכרמל נראה לי עוד יותר גבוה, עוד יותר קרוב. אני מצליחה לראות בבירור את מנזר "המוחרקה" בראש ההר.
צעדתי ונזכרתי ברחל היפה הספרית הצעירה אשתו של בן דודי גיורא, שהעיפה מבט אחד על ראשי כשבאתי לבקרה פעם, כשהייתי כבת ארבעים. הסתכלה על שערותיי ואמרה: "יו, כמה שערות לבנות יש לך כבר! ממש פסים לבנים על כל הראש! ככה את רוצה להסתובב ברחובות? ככה את רוצה להופיע בעיר הגדולה תל אביב? "
כך לפני עשרים וחמש שנים נצבעו שערותיי בפעם הראשונה. מטלה חודשית שחייבתי את עצמי אליה מאז.
אני ממשיכה לרדת בשביל, מה יהיה צבע שערותיי היום אם אפסיק לצבוע אותן? האם כולן לבנות? עד מתי אתענה כל חודש על כיסאו של לאוניד, הספר הרוסי שלי? שמא כדאי וראוי כבר להפסיק לצבוע? האם גם כשאהיה זקנה מאד אמשיך להסתתר מאחורי מסך צבוע?
מתי אדע שאני זקנה "מאד"? מספיק זקנה כדי להופיע בראש לבן? האם זה קשור להרגשה רגעית? לסטטיסטיקה חודשית של מצבי רוח? האם יש גיל מסוים?
או אולי החלטה נחושה מראש? כמו שהחלטתי בגיל שישים: כשאהיה זקנה בת ששים וחמש אפסיק לצבוע. אז בודאי כבר לא יהיה אכפת לי שיראו את ציורי הפסים והשבילים הלבנים על ראשי.
ועתה כשיום ההולדת הזה קרוב מאד, כלל לא עולה בדעתי לשנות את צבעיי ולחזור אל אימא טבע. יש לי מספיק זמן להחליט בעניין צבעי הגיל.
נחמד לי להמשיך להסתובב בשבילי השדות הלבנים וליהנות מראש אדמוני.
איילת
אני כבר יושבת על האוכף שעל גבה של איילת. לאיילת רגליים ארוכות וגבוהות. שערה אדום וכוכב לבן מתנוסס במצחה היא הסוסה של אבא, הוא נתן לה את השם הזה כי הוא קנה אותה בקיבוץ איילת השחר. סוסה טובה, כשאני יושבת על גבה אני מרגישה מאושרת. מרגישה גאה. אני מסובבת את ראשי ורואה את סבתא מאחור הולכת בנחת עם אהובה קצב המורה, עוד מעט הם יגמרו לדבר וסבתא תשיג אותי ויחד נרכב חזרה הביתה לקיבוץ.
הסוסה מזוררת, מתעטשת, אני מרגישה ברגלי החובקות את בטנה התרגשות. האם איילת מבינה כי אנחנו חוזרות הביתה? האם זו הסיבה להתרגשותה?
סבתא לקחה אותי לבקר את הכיתה של המורה אהובה לספר לילדי העולים הקצת ותיקים במושב אלרואי, סיפורים על המשפחה. קודם היא שאלה את הילדים מי מדבר עברית, וכל הילדים הרימו יד ואמרו "אני", ואחר כך היא שאלה איזה שפות נוספות הם מדברים והילדים אמרו במקהלה "כורדית", ואני רציתי לשאול את סבתא מה זה "כורדית" אבל התביישתי מהילדים. כל הילדים ישבו בשקט וכמעט לכול הבנים היה כובע כזה ברט כמו של החיילים אבל בצבע אחר. הייתה רק עוד ילדה אחת שלבשה מכנסיים כמוני, אבל רק לי היו מכנסיים קצרים. היו להם עיניים שחורות גדולות. וסבתא אמרה כי היא ראתה את הצריפים בחצרות ושהיא יודעת שפעם ההורים שלהם גרו בהם. ואז סיפרה איך שהיא וסבא עלו והתיישבו ב"שיך אבריק" בשנת 1926. היא סיפרה להם את סיפור היום הראשון איך שהם הגיעו למקום ולא היה להם שום בית, ואז סבא ואבא לקחו ענפים של אלונים ושמו על הגג של העגלה וכולם הלכו לישון שמה. ואיך שבלילה הם שמעו רעש חזק ונבהלו ואז אבא יצא החוצה וגילה את העז שלהם עומדת על שתי רגליים האחוריות, וברגליים הקדמיות נשענת על העגלה ואיך שהיא הושיטה את הצוואר הארוך שלה ואת הלשון הארוכה ואכלה לה בשקט את הענפים הטריים שעל העגלה, וכמה שהם צחקו בלילה הראשון. ושסבא שמר על יערות האלונים שהקרן הקיימת קנתה. ושהיו התנפלויות עליהם והם לא עזבו, ועיבדו את האדמה שתלו עצים וזרעו כל מיני ירקות, כמו פה באלרואי. ושאבא נסע עם הפרדות ועגלה להביא מים ממעיין "יצחקייה", ואיך שנשפכו לו המים מהחביות עד שהיגיע הביתה והוא בכה בגלל זה. ואני הרגשתי צער שאבא שלי בכה. וסבא שלח אותו חזרה להביא עוד מים ואמר לו לא לוותר, והוא לא וויתר ונסע. וסבא אמר לו כשחזר: "איזה גיבור אתה". בסוף היא סיפרה כי הרגו את סבא אלכסנדר וכולנו היינו עצובים.
אני מכירה את הדרך חזרה. יש לעבור את שדה השלף הצהוב להמשיך לגבעה לעבור אותה ואז לפנות לקיבוץ שלנו. נו מתי כבר יגמרו לדבר? אני מביטה על הרועה הבדואי העומד בתוך עדר הכבשים שלו, יש לו מקל קטן תחת בית שחיו לזרז את הכבשים בשעת הצורך, כך ידיו פנויות להשמיע נגינות דבקה בחליל הקנים שבידו. הרועה מביט גם הוא אליי, הכפייה על ראשו מתנועעת עם הרוח הקלה. הסוסה מחישה את צעדיה. אני קוראת לרועה ואומרת לו: "בוא לעזור לי הסוסה מתחממת" הרועה חדל מנגינתו ומביט עלי בתשומת לב אך לא זז. הוא לא מבין עברית אני אומרת לעצמי, מה לעשות? סבתא שם הרחק האם היא שומעת מה שאני אומרת לה.
איילת מחישה את צעדיה, הרועה מבין עכשיו מה קורה ומתחיל לרוץ לכיוון שלנו, סבתא מאחור גם היא מתחילה לרוץ לעברנו. איילת מזרזת את צעדיה, אני מרגישה את הסערה מתקרבת. מה לעשות? האם סבתא תספיק להשיג אותנו?
אני מתחילה לבכות, עכשיו הסוסה עוברת לדהרה קלה, אני שומעת את סבתא צועקת אלי אי שם מרחוק: "תוצאי את הרגליים מהארכובות". אני מוציאה את רגלי מאחיזתן תופשת בידית האוכף ובוכה.
איילת דוהרת "גלופים" היא טסה ישר אל הגבעה מתעלמת מהדרך הסלולה כדי לקצר את העלייה הביתה, היא מדלגת מעל הסלעים והשיחים. אני נצמדת עוד יותר חזק לאוכף וממשיכה לבכות בקולי קולות. אני רואה עץ עם ענפים נמוכים ואני מתכופפת עם הראש שלי על הצוואר של איילת להיזהר מהם. אנחנו מתרחקות מסבתא הרצה אחרינו וקוראת בקול גדול: "אלי אני באה, תחזיקי חזק". הרוח מנשבת על פניי, "אלי תחזיקי חזק" אני שומעת רחוק מאחוריי. אני בוכה ומייללת מפחד.
והנה עצרה איילת קרוב לראש הגבעה, רגועה לגמרי והחלה לתלוש עשבים בין הסלעים. איזה נס, אני נרגעת גם כן למרות הפחד והרגליים שלי שעדיין רועדות, ממשיכה להחזיק באוכף, מפסיקה את הבכי וחושבת על סבתא המטפסת אחרינו על הגבעה הסלעית.
הנה סבתא מגיעה, שער השיבה שלה סתור, מצחה נוטף זעה, היא תופסת ברסן הסוסה שמה ידה על ברכי ואומרת: "גיבורה שלי, כל עוד שמעתי אותך בוכה לא דאגתי כל כך. אבל כשהפסקת לבכות נבהלתי נורא, מה שלומך?" שואלת ומביטה עלי.
אני פותחת את פי לענות וקולי צרוד לגמרי, "טוב" אני עונה משחררת את ידיי מאחיזת האוכף. סבתא לא עולה על הסוסה, היא מתחילה להוביל את איילת פונה אלי ומוסיפה: "את רוצה לרדת מהסוסה או רוצה להמשיך ברכיבה?" בלחש אני עונה לה: "להמשיך ברכיבה". אנחנו פוגשות את השביל בראש הגבעה עכשיו סבתא עולה לרכב איתי ומוסיפה בחיוך: "יהיה לך מה לספר בכיתה אלף בתחילת הלימודים, איזה נכדה גיבורה יש לי". אני מרגישה גאווה, מיישרת את גבי חשה את חומה של סבתא היושבת אחרי על האוכף.
בהגיענו ל"גבעות זייד" עוצרת סבתא ליד המטבח. קושרת את הסוסה עוזרת לי לרדת ומכינה לי "גוגל מוגל" משני חלמוני ביצה בחושים היטב בסוכר, מוסיפה עליהם חלב חם. אני נהנית מהטיפול של סבתא, המעדן טעים לי.
אחר כך נגיע לחדר ההורים ואנחנו נספר להם הכול.
הסוסה מזוררת, מתעטשת, אני מרגישה ברגלי החובקות את בטנה התרגשות. האם איילת מבינה כי אנחנו חוזרות הביתה? האם זו הסיבה להתרגשותה?
סבתא לקחה אותי לבקר את הכיתה של המורה אהובה לספר לילדי העולים הקצת ותיקים במושב אלרואי, סיפורים על המשפחה. קודם היא שאלה את הילדים מי מדבר עברית, וכל הילדים הרימו יד ואמרו "אני", ואחר כך היא שאלה איזה שפות נוספות הם מדברים והילדים אמרו במקהלה "כורדית", ואני רציתי לשאול את סבתא מה זה "כורדית" אבל התביישתי מהילדים. כל הילדים ישבו בשקט וכמעט לכול הבנים היה כובע כזה ברט כמו של החיילים אבל בצבע אחר. הייתה רק עוד ילדה אחת שלבשה מכנסיים כמוני, אבל רק לי היו מכנסיים קצרים. היו להם עיניים שחורות גדולות. וסבתא אמרה כי היא ראתה את הצריפים בחצרות ושהיא יודעת שפעם ההורים שלהם גרו בהם. ואז סיפרה איך שהיא וסבא עלו והתיישבו ב"שיך אבריק" בשנת 1926. היא סיפרה להם את סיפור היום הראשון איך שהם הגיעו למקום ולא היה להם שום בית, ואז סבא ואבא לקחו ענפים של אלונים ושמו על הגג של העגלה וכולם הלכו לישון שמה. ואיך שבלילה הם שמעו רעש חזק ונבהלו ואז אבא יצא החוצה וגילה את העז שלהם עומדת על שתי רגליים האחוריות, וברגליים הקדמיות נשענת על העגלה ואיך שהיא הושיטה את הצוואר הארוך שלה ואת הלשון הארוכה ואכלה לה בשקט את הענפים הטריים שעל העגלה, וכמה שהם צחקו בלילה הראשון. ושסבא שמר על יערות האלונים שהקרן הקיימת קנתה. ושהיו התנפלויות עליהם והם לא עזבו, ועיבדו את האדמה שתלו עצים וזרעו כל מיני ירקות, כמו פה באלרואי. ושאבא נסע עם הפרדות ועגלה להביא מים ממעיין "יצחקייה", ואיך שנשפכו לו המים מהחביות עד שהיגיע הביתה והוא בכה בגלל זה. ואני הרגשתי צער שאבא שלי בכה. וסבא שלח אותו חזרה להביא עוד מים ואמר לו לא לוותר, והוא לא וויתר ונסע. וסבא אמר לו כשחזר: "איזה גיבור אתה". בסוף היא סיפרה כי הרגו את סבא אלכסנדר וכולנו היינו עצובים.
אני מכירה את הדרך חזרה. יש לעבור את שדה השלף הצהוב להמשיך לגבעה לעבור אותה ואז לפנות לקיבוץ שלנו. נו מתי כבר יגמרו לדבר? אני מביטה על הרועה הבדואי העומד בתוך עדר הכבשים שלו, יש לו מקל קטן תחת בית שחיו לזרז את הכבשים בשעת הצורך, כך ידיו פנויות להשמיע נגינות דבקה בחליל הקנים שבידו. הרועה מביט גם הוא אליי, הכפייה על ראשו מתנועעת עם הרוח הקלה. הסוסה מחישה את צעדיה. אני קוראת לרועה ואומרת לו: "בוא לעזור לי הסוסה מתחממת" הרועה חדל מנגינתו ומביט עלי בתשומת לב אך לא זז. הוא לא מבין עברית אני אומרת לעצמי, מה לעשות? סבתא שם הרחק האם היא שומעת מה שאני אומרת לה.
איילת מחישה את צעדיה, הרועה מבין עכשיו מה קורה ומתחיל לרוץ לכיוון שלנו, סבתא מאחור גם היא מתחילה לרוץ לעברנו. איילת מזרזת את צעדיה, אני מרגישה את הסערה מתקרבת. מה לעשות? האם סבתא תספיק להשיג אותנו?
אני מתחילה לבכות, עכשיו הסוסה עוברת לדהרה קלה, אני שומעת את סבתא צועקת אלי אי שם מרחוק: "תוצאי את הרגליים מהארכובות". אני מוציאה את רגלי מאחיזתן תופשת בידית האוכף ובוכה.
איילת דוהרת "גלופים" היא טסה ישר אל הגבעה מתעלמת מהדרך הסלולה כדי לקצר את העלייה הביתה, היא מדלגת מעל הסלעים והשיחים. אני נצמדת עוד יותר חזק לאוכף וממשיכה לבכות בקולי קולות. אני רואה עץ עם ענפים נמוכים ואני מתכופפת עם הראש שלי על הצוואר של איילת להיזהר מהם. אנחנו מתרחקות מסבתא הרצה אחרינו וקוראת בקול גדול: "אלי אני באה, תחזיקי חזק". הרוח מנשבת על פניי, "אלי תחזיקי חזק" אני שומעת רחוק מאחוריי. אני בוכה ומייללת מפחד.
והנה עצרה איילת קרוב לראש הגבעה, רגועה לגמרי והחלה לתלוש עשבים בין הסלעים. איזה נס, אני נרגעת גם כן למרות הפחד והרגליים שלי שעדיין רועדות, ממשיכה להחזיק באוכף, מפסיקה את הבכי וחושבת על סבתא המטפסת אחרינו על הגבעה הסלעית.
הנה סבתא מגיעה, שער השיבה שלה סתור, מצחה נוטף זעה, היא תופסת ברסן הסוסה שמה ידה על ברכי ואומרת: "גיבורה שלי, כל עוד שמעתי אותך בוכה לא דאגתי כל כך. אבל כשהפסקת לבכות נבהלתי נורא, מה שלומך?" שואלת ומביטה עלי.
אני פותחת את פי לענות וקולי צרוד לגמרי, "טוב" אני עונה משחררת את ידיי מאחיזת האוכף. סבתא לא עולה על הסוסה, היא מתחילה להוביל את איילת פונה אלי ומוסיפה: "את רוצה לרדת מהסוסה או רוצה להמשיך ברכיבה?" בלחש אני עונה לה: "להמשיך ברכיבה". אנחנו פוגשות את השביל בראש הגבעה עכשיו סבתא עולה לרכב איתי ומוסיפה בחיוך: "יהיה לך מה לספר בכיתה אלף בתחילת הלימודים, איזה נכדה גיבורה יש לי". אני מרגישה גאווה, מיישרת את גבי חשה את חומה של סבתא היושבת אחרי על האוכף.
בהגיענו ל"גבעות זייד" עוצרת סבתא ליד המטבח. קושרת את הסוסה עוזרת לי לרדת ומכינה לי "גוגל מוגל" משני חלמוני ביצה בחושים היטב בסוכר, מוסיפה עליהם חלב חם. אני נהנית מהטיפול של סבתא, המעדן טעים לי.
אחר כך נגיע לחדר ההורים ואנחנו נספר להם הכול.
וריח יסמין 2.3.10
.תמיד אני רוצה לכתוב על אהבה
,על אהבה טובה
,על אהבה נפרדת
,על אהבה נזרקת
.על אהבה זקנה
.על אהבה בלתי מושגת
,ואני רוצה לטבול אותה בריח היסמין הערבי
.המטפס, עם הפרחים הלבנים
,העדינים וביישניים
.אילו המציצים אלי מגינתה של סבתא מזל בנווה צדק
,והם, בכוכביותם הלבנה הדקה מציעים לי להוסיפם לכוס התה בבוקר
,לצרף כפית של דבש
,לעצום עיניים
.ולדבר עם סבתא מנוחתה עדן
,להתעטף איתה בשביס הצמר הלבן
,כשהיא מושיטה לי את ידה החמה והחומה
.אז אנחנו מתכוונות לבית הכנסת
.זה שברחוב שבזי, שהוא הרחוב השני שמאלה
.-"בואי יה עיני, יה רוחי, נקטוף קצת פרחי יסמין"
.וסבתא אוספת כוכבים לבנים, עוטפת אותם במטפחת צחורה, ונותנת לי למשמורת
,ואני הולכת לאט לאט עם סבתא
.וכבר שומעת את קולות התפילה ורואה את התקרה הנמוכה בבית הכנסת
.ואני פונה עם סבתל'ה לעזרת הנשים הקטנה והצפופה
.וקול שירה עולה מאזור הגברים, ומלמול הנשים סביבנו
,השבת יורדת עלינו לאט-לאט
,מכסה אותנו בבד מוסלין: לבן, שקוף וריחני
.ואני מנשקת עם סבתא את ספר התפילה, שאינני מבינה אף מילה ממנו
,וכל הזמן מזכיר לי ריחו של היסמין, כי באה השבת
.ובבית מחכות לנו עוגיות קינמון שסבתא אפתה לפני כניסת השבת
.והן מתוקות וריחם משיג את ריח היסמין
.ואני אוכל אותם ואטבול בתה המתוק מקומקום השבת
,- "אכלי, איכלי , יה בינת" (אכלי, אכלי בת), תגיד הזקנה
.ותיתן נשיקה קטנה חמה על מצחי
- "שבת שלום יה בינתי"
.- "שבת שלום סבתא"
,על אהבה טובה
,על אהבה נפרדת
,על אהבה נזרקת
.על אהבה זקנה
.על אהבה בלתי מושגת
,ואני רוצה לטבול אותה בריח היסמין הערבי
.המטפס, עם הפרחים הלבנים
,העדינים וביישניים
.אילו המציצים אלי מגינתה של סבתא מזל בנווה צדק
,והם, בכוכביותם הלבנה הדקה מציעים לי להוסיפם לכוס התה בבוקר
,לצרף כפית של דבש
,לעצום עיניים
.ולדבר עם סבתא מנוחתה עדן
,להתעטף איתה בשביס הצמר הלבן
,כשהיא מושיטה לי את ידה החמה והחומה
.אז אנחנו מתכוונות לבית הכנסת
.זה שברחוב שבזי, שהוא הרחוב השני שמאלה
.-"בואי יה עיני, יה רוחי, נקטוף קצת פרחי יסמין"
.וסבתא אוספת כוכבים לבנים, עוטפת אותם במטפחת צחורה, ונותנת לי למשמורת
,ואני הולכת לאט לאט עם סבתא
.וכבר שומעת את קולות התפילה ורואה את התקרה הנמוכה בבית הכנסת
.ואני פונה עם סבתל'ה לעזרת הנשים הקטנה והצפופה
.וקול שירה עולה מאזור הגברים, ומלמול הנשים סביבנו
,השבת יורדת עלינו לאט-לאט
,מכסה אותנו בבד מוסלין: לבן, שקוף וריחני
.ואני מנשקת עם סבתא את ספר התפילה, שאינני מבינה אף מילה ממנו
,וכל הזמן מזכיר לי ריחו של היסמין, כי באה השבת
.ובבית מחכות לנו עוגיות קינמון שסבתא אפתה לפני כניסת השבת
.והן מתוקות וריחם משיג את ריח היסמין
.ואני אוכל אותם ואטבול בתה המתוק מקומקום השבת
,- "אכלי, איכלי , יה בינת" (אכלי, אכלי בת), תגיד הזקנה
.ותיתן נשיקה קטנה חמה על מצחי
- "שבת שלום יה בינתי"
.- "שבת שלום סבתא"
לימונים כבושים 29.3.2009
ביום חמישי כשהגענו לטבעון קפצתי לבקר את אבישי אחי היחיד. הוא עמד במטבחו המטופח עטוף בסינר צבעוני וחתך לימונים לפרוסות. על השיש לידו עמדה שקית גדולה עם לימונים טריים, וערמת לימונים חתוכים לפרוסות
.-מה אתה עושה? אני שואלת את אחי חובב הבישול
.-לימונים, הוא עונה וממשיך לחתוך את גבעת הלימונים
?-מה פתאום כל כך הרבה לימונים
.-אשתו של יצחק דבוש מדלתון כיבדה אותי בלימונים כבושים. בהתחלה בכלל לא אהבתי את זה, אבל עכשיו התמכרתי לטעם
.ובינתיים אני רואה עולה ערמת הלימונים החתוכים וגובהת
?-נו
?-היא לימדה אותי איך להכין את המעדן. את אוהבת לימונים כבושים
.-אני לא אוהבת דברים חמוצים בכלל
.-באמת לא? אני מת על זה
?-מה המרשם
.-לחתוך את הלימונים לפרוסות, להכניס לצנצנת, אפשר להוסיף קצת מלח ותבלינים אחרים לפי הטעם, לשפוך מיץ לימון טרי על הכול לסגור, ולחכות
.עברו שבועיים או שלושה, אני שותה תה פשוט בלי כלום בסלון של בתיה ואבישי, בתיה מגישה עוגות עם תמרים, נחמד לנו
.אני מציצה על משטח השיש ולא רואה לימונים. האם כבר גמר אחי את המעדנים שלו? או אולי הם מאוחסנים במקרר למשמרת
.-מה עם הלימונים? אני שואלת
.-נרקבו
?-מה קרה שכבר נרקבו
.-אמרו לי לשים מיץ לימון בצנצנת, אבל אני החלטתי כי לא צריך להוסיף מיץ לימון ללימונים, והתוצאה הלימונים נרקבו בצנצנות. אמר וחפו פניו
.אכין לו צנצנת לימונים בהפתעה, אמרתי לעצמי מאוחר יותר כשקטפתי לימונים מהעץ, משננת את המרשם הפשוט
.בבית שטפתי את הלימונים. פרסתי לפרוסות, הנחתים בצנצנת סדורים האחד על גבי השני
.הוספתי קצת מלח ופלפל שחור, זכרתי כמובן למזוג מיץ לימון סחוט על הכול וסגרתי את המכסה
.כעבור שבועיים, פגשתי את אחי בפתח ביתו והגשתי לו את צנצנת הכבושים
?-מה זה
?-אתה רואה, לא
?-מאיפה יש לך לימונים כבושים
.-הכנתי במיוחד בשבילך
?-שטפת את הלימונים לפני שפרסת אותם
?-מה אתה חושב
?-שמת מיץ לימון על הכול
.-אלא מה? זכרתי את כל ההוראות
.-תודה רבה, אטעם ואגיד לך
.-לבריאות
,כעבור שבועיים או שלושה כשנפגשנו בחצר המשק
?-שאלתי איך היו הלימונים
.-או, כמעט שכחתי, מצוינים, תודה
-אתה רוצה עוד צנצנת?
.כן, בטח תודה, אבל אני רוצה כי תוציאי את הגרעינים מהלימונים לפני שאת כובשת אותם, לא נעים לאכול ולפלות גרעינים על הזמן
.אחרי הצנצנת הבאה, הייתה לאחי היחידי בקשה לא לשים מלח בשימורים
.בפעם אחרת כשהכנסתי כמה פלחי שום ופלפל אדום, ביקש לא להתייחס לאוכל כמו ליצירת אמנות ולא להוסיף שום דבר
.עכשיו אני יודעת: בלי מלח, בלי שום או פלפל. אפשר להביא אחרי שעמד כמה זמן במקרר כדי שיהיו מוכנים ישר לאכילה
.סוף כל סוף קורא אחי גם ללימונים הכבושים שלי: "מעדן"
.-מה אתה עושה? אני שואלת את אחי חובב הבישול
.-לימונים, הוא עונה וממשיך לחתוך את גבעת הלימונים
?-מה פתאום כל כך הרבה לימונים
.-אשתו של יצחק דבוש מדלתון כיבדה אותי בלימונים כבושים. בהתחלה בכלל לא אהבתי את זה, אבל עכשיו התמכרתי לטעם
.ובינתיים אני רואה עולה ערמת הלימונים החתוכים וגובהת
?-נו
?-היא לימדה אותי איך להכין את המעדן. את אוהבת לימונים כבושים
.-אני לא אוהבת דברים חמוצים בכלל
.-באמת לא? אני מת על זה
?-מה המרשם
.-לחתוך את הלימונים לפרוסות, להכניס לצנצנת, אפשר להוסיף קצת מלח ותבלינים אחרים לפי הטעם, לשפוך מיץ לימון טרי על הכול לסגור, ולחכות
.עברו שבועיים או שלושה, אני שותה תה פשוט בלי כלום בסלון של בתיה ואבישי, בתיה מגישה עוגות עם תמרים, נחמד לנו
.אני מציצה על משטח השיש ולא רואה לימונים. האם כבר גמר אחי את המעדנים שלו? או אולי הם מאוחסנים במקרר למשמרת
.-מה עם הלימונים? אני שואלת
.-נרקבו
?-מה קרה שכבר נרקבו
.-אמרו לי לשים מיץ לימון בצנצנת, אבל אני החלטתי כי לא צריך להוסיף מיץ לימון ללימונים, והתוצאה הלימונים נרקבו בצנצנות. אמר וחפו פניו
.אכין לו צנצנת לימונים בהפתעה, אמרתי לעצמי מאוחר יותר כשקטפתי לימונים מהעץ, משננת את המרשם הפשוט
.בבית שטפתי את הלימונים. פרסתי לפרוסות, הנחתים בצנצנת סדורים האחד על גבי השני
.הוספתי קצת מלח ופלפל שחור, זכרתי כמובן למזוג מיץ לימון סחוט על הכול וסגרתי את המכסה
.כעבור שבועיים, פגשתי את אחי בפתח ביתו והגשתי לו את צנצנת הכבושים
?-מה זה
?-אתה רואה, לא
?-מאיפה יש לך לימונים כבושים
.-הכנתי במיוחד בשבילך
?-שטפת את הלימונים לפני שפרסת אותם
?-מה אתה חושב
?-שמת מיץ לימון על הכול
.-אלא מה? זכרתי את כל ההוראות
.-תודה רבה, אטעם ואגיד לך
.-לבריאות
,כעבור שבועיים או שלושה כשנפגשנו בחצר המשק
?-שאלתי איך היו הלימונים
.-או, כמעט שכחתי, מצוינים, תודה
-אתה רוצה עוד צנצנת?
.כן, בטח תודה, אבל אני רוצה כי תוציאי את הגרעינים מהלימונים לפני שאת כובשת אותם, לא נעים לאכול ולפלות גרעינים על הזמן
.אחרי הצנצנת הבאה, הייתה לאחי היחידי בקשה לא לשים מלח בשימורים
.בפעם אחרת כשהכנסתי כמה פלחי שום ופלפל אדום, ביקש לא להתייחס לאוכל כמו ליצירת אמנות ולא להוסיף שום דבר
.עכשיו אני יודעת: בלי מלח, בלי שום או פלפל. אפשר להביא אחרי שעמד כמה זמן במקרר כדי שיהיו מוכנים ישר לאכילה
.סוף כל סוף קורא אחי גם ללימונים הכבושים שלי: "מעדן"
מסעות באוטובוסים תל אביב כפר גלעדי 25.3.09
מיכאלה נוסעת לבקר את הדודה הדסה בכפר גלעדי, כבר תיאמו וסיכמו ביניהן שאת סוף השבוע הזה יבלו יחדיו. בטח תראה גם את יתר בני המשפחה המפוארת, בקיצור, היא שמחה
.מזג האוויר האביבי חוסך לה אריזת בגדים כבדים וחמים. סוודר קל , חולצות כותנה שרוול ארוך וגם קצר, כובע, כלי רחצה ועוד כמה בגדים נוספים
.היא משתדלת לנסוע מוקדם בבוקר, מאד משתדלת ויוצא לה לצאת מיד אחרי ארוחת הצהריים, מילא, נראה, תגיע כבר בערב לקיבוץ.לא נורא
בתיק הצד שלה ארוזה ומסודרת "העזרה הראשונה": טרמוס עם תה בחלב, סנדוויץ' "ביצה עגבנייה ומלפפון, סנדוויץ' נקניק ומלפפון חמוץ, כמה תפוחי עץ מקולפים וחתוכים בקופסת פלסטיק, גזר מגורד וחתוך לאורך בשקית ניילון שקופה. תיק זה נמצא תמיד על כתפה שתוכל להשתמש בו בכל שעת רעב
.היא נפרדה מרוחלה, חברתה ושותפתה לדירה, סגרה את חלונות חדרה בקומה העליונה ברח' יהודה המכבי בתל אביב והחלה במסע
אוטובוס לתחנת אגד. תור לאוטובוס לגליל. היא עומדת הכן כדי לתפוש מקום טוב בצד ימין של המכונית כי לפי חישוביה זה הצד של "האין שמש" אחרי הצהריים וגם חשוב לשבת ליד החלון, כך שתוכל להשאיר את הוילון פתוח וליהנות מהנוף. במיוחד ציפתה למראה הכינרת המתגלה ומסתתת חליפות בירידה מההר אל טבריה
האוטובוס מלא למדי, על ידה מתיישבת אישה עטופה במטפחת חומה ושמלה ארוכה חומה עם פסים לבנים דקים. השכנה מבקשת שתגיד לה מתי יגיעו לטבריה ומספרת כי היא נוסעת לחברה שתיקח אותה להישטח על קברו של הצדיק רבי מאיר בעל הנס. זקוקה לעזרתו, היא אומרת, לא בשבילה אלא בשביל אחותה שאין לה מזל בכלום, כלום ממש. מהעבודה פיטרו אותה, בבית עם ההורים קשה לה והעיקר שום שידוך לא מצליח לה, אהה.. היא נאנחת מוציאה ספר קטן, פותחת אותו קוראת ממלמלת ואף מנשקת את דפיו
מיכאלה מניחה את התיק לרגליה אבל רגע לפני כן שולה את שקית הניילון עם הגזרים, מביטה על שכנתה לספסל ומשזו משיבה לה מבט חום היא מציעה לה להתכבד בכתומים
.-לא תודה, אני בצום. חוזרת אל הספרון וממשיכה למלמל פרקי תהילים
.הנה סיבוב מגידו ומיד אחריו כביש הסרגל, העיר קרובה, ההפסקה קרובה
עפולה, צללים ארוכים מתחברים לעצי הדקל המקשטים את השדרה המרכזית בעיר. התחנה הישנה שקירותיה אפורים ומפוררים מחכה לגל הנוסעים שיצא מהאוטובוס ויעשיר בעוד כמה לירות את בעלי הקיוסק העלוב ברחבה
גם היא יורדת מהאוטובוס ולא שוכחת לקחת את "העזרה הראשונה". עליה לחשב מה לאכול ומה להותיר, הדרך עוד ארוכה. היא מורידה את האפודה, מחפשת ספסל ריק, פורשת מרכולתה. אוכלת סנדויץ עם מלפפון חמוץ, שותה כוס וחצי תה בחלב, פותחת כפתור בחגורת המכנסים הלוחצים על מותניה. אורזת את השאר ומרגישה טוב על כי הצליחה לחסוך קצת כסף ולא לבזבזו על מאכלים קנויים
.עכשיו אומץ, אומרת לעצמה, אין ברירה , לשירותים! עומדת בתור, מתעלמת מהריחות עושה מה שעושה וממהרת לאוטובוס ולשכנה
.נוסעים. הבטן מלאה, החום גובר, מניחה ראשה על החלון ונרדמת מיד
?סליחה גיבירתי !האם אנחנו קרובים לטבריה
?אה? מה
?סליחה גיבירתי האם שם למטה זו טבריה
מיכאלה מרימה את ראשה, היא עוד עייפה אבל הבטיחה. דמדומים אחרונים וקרני שמש עצלות משתקפות מנצנצות בים למטה ומורות בברור כי אמנם טבריה היא העיר
.-כן , זו טבריה
.פיתולים וסיבובים הר, מים, חוף, הר, חניה בתחנה המרכזית
.שלום גיברת ותודה יברך אותך השם
.תודה גם לך ובהצלחה
.האוטובוס מתרוקן. מי יחזור אחרי ההפסקה? מי כבר הגיע? הנהג מורה על סיום ההפסקה, רק זקנה אחת כבדה עם שיער שיבה חוזרת לאוטובוס
נוסעים, מיכאלה פותחת את החלון בתקווה שרוח הכנרת תצנן את פניה, גל חום מתעופף מבקעת גינוסר ונופח בפרצופה. מן הפח אל הפחת, חושבת, אין טעם לסגור את החלון כי ממלא חם נורא. רוצה לראות את המים אך אורות הדמדומים כבר כבו ונותר חושך חם ומציק. עוצמת עיניה, אולי תבואנה השינה שתגאל אותה מתלאות הנסיעה
אוהבת לנחש: עכשיו מגדל, לא עוצרים. עכשיו גינוסר, עוצרים. שומעת הדלת נפתחת, שיחה בין העולה לנהג, הדלת נסגרת, מי עלה ? לא מתאפקת, פוקחת את עיניה בלי להזיז את ראשה הנשען על מסגרת החלון הפתוח
.הנהג הדליק את האורות באוטובוס כך יכלה לראות בברור חייל במדי חיל הים, כובעו על ראשו, צועד במעבר מחפש מקום ישיבה
..- יה איך שהמדים הולמים אותו ואיזה שיזוף המודגש ובולט בזכות הבגדים הלבנים, אהה
.האוטובוס ריק, חושבת לעצמה, כמה חבל בטח לא ישב לידה, חבל, עוצמת עיניה בתקווה אבודה
.-סליחה, אפשר לשבת? קול גברי שדיבורו איטי
.לא יתכן , פשוט בלתי אפשרי. מחשבה כבזק מציפה את מיכאלה, כל כך הרבה מקומות ריקים
.פוקחת את עיניה ורואה את "הנס" עומד ליד ספסלה, החייל בלבן. הוא מצביע על תיק "העזרה הראשונה" שהשתלט על המושב הפנוי
.-כן כן בבקשה!כהרף עין מורידה את התיק למרגלותיה, מרימה ראשה ומחייכת
.החייל מתיישב. מיכאלה מתיישרת מרימה ראשה. הרוח החמה ממשיכה להציק
.פוזלת לצדודיתו של הגבר והוא נראה לה בעל פנים עדינות וחזקות
איך זה שבא והתיישב דווקא על ידה? אולי מצאה חן בעיניו? מיישרת חולצתה
ומחליקה מלטפת את תלתליה שהתפרעו ברוח. למה אינו מדבר אליה? הוא יכול לשאול משהוא, למשל: כמה זמן עד שיגיעו לקריית שמונה. או האם בראש פינה יש תחנה. היא רוצה לדבר איתו, לשמוע שוב את קולו אבל מתביישת. הוא יושב זקוף על מושבו מביט קדימה לא זז, לא מפשפש בקיטבק הצבאי שלו
אולי התחרט שבא לשבת לידה? ולכן הוא שותק, אולי יש לו חברה קטנה ונחמדה ביסוד המעלה, ובכלל אולי לא הייתה לו שום כוונה כשישב היכן שישב, סתם מקרה
הנה תמציא משהוא כדי להתחיל לדבר עם החייל. האם עצם את עיניו? מביטה לעברו, אמנם כן! נרדם. זה לה סימן ברור שהוא לא מתעניין בה. עכשיו יכולה לראות את אפו הישר ואת דרגות הקצונה שלו
.מה לעשות? התרופה הבדוקה לנסות לישון. הפעם לא משעינה את ראשה על משקוף החלון, יושבת גם היא זקופה ועוצמת את עיניה
מתחילות העליות. בכל סיבוב נוגעות כתפיהם האחת בשנייה, נגיעה קצרה ומלהיבה. לא לחינם בא לשבת לידה, משחזרת לעצמה את מראהו, מנחשת אילו שערות מסתתרות מתחת לכובע? מזגה הלוהט של הבקעה פג קצת עם העלייה לכיוון עמיעד
.היא לא תפקח עיניים לא תשאל שאלות רק תתמסר לנגיעות ולחומם המשותף. כמה שהם מתאימים חשבה, נהנים האחד מהשני בלי דיבורים בלי פלפולים
.טוב לה, נעים לה מזמן לא הרגישה כך עם גבר
.סדר התחנות התבלבל בראשה, לכן הופתעה כאשר הנהג הכריז בקול:"ראש פינה". עוד רגע יעצרו למרגלות המושבה המתנמנמת
.היא פוקחת עיניים הספסל לידה ריק
?מה קרה? מתי ירד הקצין הלבן
.בטח בתחנת עמיעד והיא לא הרגישה
כתפה המיותמת מנסה לאצור את חומו עוד כמה קילומטרים
.מזג האוויר האביבי חוסך לה אריזת בגדים כבדים וחמים. סוודר קל , חולצות כותנה שרוול ארוך וגם קצר, כובע, כלי רחצה ועוד כמה בגדים נוספים
.היא משתדלת לנסוע מוקדם בבוקר, מאד משתדלת ויוצא לה לצאת מיד אחרי ארוחת הצהריים, מילא, נראה, תגיע כבר בערב לקיבוץ.לא נורא
בתיק הצד שלה ארוזה ומסודרת "העזרה הראשונה": טרמוס עם תה בחלב, סנדוויץ' "ביצה עגבנייה ומלפפון, סנדוויץ' נקניק ומלפפון חמוץ, כמה תפוחי עץ מקולפים וחתוכים בקופסת פלסטיק, גזר מגורד וחתוך לאורך בשקית ניילון שקופה. תיק זה נמצא תמיד על כתפה שתוכל להשתמש בו בכל שעת רעב
.היא נפרדה מרוחלה, חברתה ושותפתה לדירה, סגרה את חלונות חדרה בקומה העליונה ברח' יהודה המכבי בתל אביב והחלה במסע
אוטובוס לתחנת אגד. תור לאוטובוס לגליל. היא עומדת הכן כדי לתפוש מקום טוב בצד ימין של המכונית כי לפי חישוביה זה הצד של "האין שמש" אחרי הצהריים וגם חשוב לשבת ליד החלון, כך שתוכל להשאיר את הוילון פתוח וליהנות מהנוף. במיוחד ציפתה למראה הכינרת המתגלה ומסתתת חליפות בירידה מההר אל טבריה
האוטובוס מלא למדי, על ידה מתיישבת אישה עטופה במטפחת חומה ושמלה ארוכה חומה עם פסים לבנים דקים. השכנה מבקשת שתגיד לה מתי יגיעו לטבריה ומספרת כי היא נוסעת לחברה שתיקח אותה להישטח על קברו של הצדיק רבי מאיר בעל הנס. זקוקה לעזרתו, היא אומרת, לא בשבילה אלא בשביל אחותה שאין לה מזל בכלום, כלום ממש. מהעבודה פיטרו אותה, בבית עם ההורים קשה לה והעיקר שום שידוך לא מצליח לה, אהה.. היא נאנחת מוציאה ספר קטן, פותחת אותו קוראת ממלמלת ואף מנשקת את דפיו
מיכאלה מניחה את התיק לרגליה אבל רגע לפני כן שולה את שקית הניילון עם הגזרים, מביטה על שכנתה לספסל ומשזו משיבה לה מבט חום היא מציעה לה להתכבד בכתומים
.-לא תודה, אני בצום. חוזרת אל הספרון וממשיכה למלמל פרקי תהילים
.הנה סיבוב מגידו ומיד אחריו כביש הסרגל, העיר קרובה, ההפסקה קרובה
עפולה, צללים ארוכים מתחברים לעצי הדקל המקשטים את השדרה המרכזית בעיר. התחנה הישנה שקירותיה אפורים ומפוררים מחכה לגל הנוסעים שיצא מהאוטובוס ויעשיר בעוד כמה לירות את בעלי הקיוסק העלוב ברחבה
גם היא יורדת מהאוטובוס ולא שוכחת לקחת את "העזרה הראשונה". עליה לחשב מה לאכול ומה להותיר, הדרך עוד ארוכה. היא מורידה את האפודה, מחפשת ספסל ריק, פורשת מרכולתה. אוכלת סנדויץ עם מלפפון חמוץ, שותה כוס וחצי תה בחלב, פותחת כפתור בחגורת המכנסים הלוחצים על מותניה. אורזת את השאר ומרגישה טוב על כי הצליחה לחסוך קצת כסף ולא לבזבזו על מאכלים קנויים
.עכשיו אומץ, אומרת לעצמה, אין ברירה , לשירותים! עומדת בתור, מתעלמת מהריחות עושה מה שעושה וממהרת לאוטובוס ולשכנה
.נוסעים. הבטן מלאה, החום גובר, מניחה ראשה על החלון ונרדמת מיד
?סליחה גיבירתי !האם אנחנו קרובים לטבריה
?אה? מה
?סליחה גיבירתי האם שם למטה זו טבריה
מיכאלה מרימה את ראשה, היא עוד עייפה אבל הבטיחה. דמדומים אחרונים וקרני שמש עצלות משתקפות מנצנצות בים למטה ומורות בברור כי אמנם טבריה היא העיר
.-כן , זו טבריה
.פיתולים וסיבובים הר, מים, חוף, הר, חניה בתחנה המרכזית
.שלום גיברת ותודה יברך אותך השם
.תודה גם לך ובהצלחה
.האוטובוס מתרוקן. מי יחזור אחרי ההפסקה? מי כבר הגיע? הנהג מורה על סיום ההפסקה, רק זקנה אחת כבדה עם שיער שיבה חוזרת לאוטובוס
נוסעים, מיכאלה פותחת את החלון בתקווה שרוח הכנרת תצנן את פניה, גל חום מתעופף מבקעת גינוסר ונופח בפרצופה. מן הפח אל הפחת, חושבת, אין טעם לסגור את החלון כי ממלא חם נורא. רוצה לראות את המים אך אורות הדמדומים כבר כבו ונותר חושך חם ומציק. עוצמת עיניה, אולי תבואנה השינה שתגאל אותה מתלאות הנסיעה
אוהבת לנחש: עכשיו מגדל, לא עוצרים. עכשיו גינוסר, עוצרים. שומעת הדלת נפתחת, שיחה בין העולה לנהג, הדלת נסגרת, מי עלה ? לא מתאפקת, פוקחת את עיניה בלי להזיז את ראשה הנשען על מסגרת החלון הפתוח
.הנהג הדליק את האורות באוטובוס כך יכלה לראות בברור חייל במדי חיל הים, כובעו על ראשו, צועד במעבר מחפש מקום ישיבה
..- יה איך שהמדים הולמים אותו ואיזה שיזוף המודגש ובולט בזכות הבגדים הלבנים, אהה
.האוטובוס ריק, חושבת לעצמה, כמה חבל בטח לא ישב לידה, חבל, עוצמת עיניה בתקווה אבודה
.-סליחה, אפשר לשבת? קול גברי שדיבורו איטי
.לא יתכן , פשוט בלתי אפשרי. מחשבה כבזק מציפה את מיכאלה, כל כך הרבה מקומות ריקים
.פוקחת את עיניה ורואה את "הנס" עומד ליד ספסלה, החייל בלבן. הוא מצביע על תיק "העזרה הראשונה" שהשתלט על המושב הפנוי
.-כן כן בבקשה!כהרף עין מורידה את התיק למרגלותיה, מרימה ראשה ומחייכת
.החייל מתיישב. מיכאלה מתיישרת מרימה ראשה. הרוח החמה ממשיכה להציק
.פוזלת לצדודיתו של הגבר והוא נראה לה בעל פנים עדינות וחזקות
איך זה שבא והתיישב דווקא על ידה? אולי מצאה חן בעיניו? מיישרת חולצתה
ומחליקה מלטפת את תלתליה שהתפרעו ברוח. למה אינו מדבר אליה? הוא יכול לשאול משהוא, למשל: כמה זמן עד שיגיעו לקריית שמונה. או האם בראש פינה יש תחנה. היא רוצה לדבר איתו, לשמוע שוב את קולו אבל מתביישת. הוא יושב זקוף על מושבו מביט קדימה לא זז, לא מפשפש בקיטבק הצבאי שלו
אולי התחרט שבא לשבת לידה? ולכן הוא שותק, אולי יש לו חברה קטנה ונחמדה ביסוד המעלה, ובכלל אולי לא הייתה לו שום כוונה כשישב היכן שישב, סתם מקרה
הנה תמציא משהוא כדי להתחיל לדבר עם החייל. האם עצם את עיניו? מביטה לעברו, אמנם כן! נרדם. זה לה סימן ברור שהוא לא מתעניין בה. עכשיו יכולה לראות את אפו הישר ואת דרגות הקצונה שלו
.מה לעשות? התרופה הבדוקה לנסות לישון. הפעם לא משעינה את ראשה על משקוף החלון, יושבת גם היא זקופה ועוצמת את עיניה
מתחילות העליות. בכל סיבוב נוגעות כתפיהם האחת בשנייה, נגיעה קצרה ומלהיבה. לא לחינם בא לשבת לידה, משחזרת לעצמה את מראהו, מנחשת אילו שערות מסתתרות מתחת לכובע? מזגה הלוהט של הבקעה פג קצת עם העלייה לכיוון עמיעד
.היא לא תפקח עיניים לא תשאל שאלות רק תתמסר לנגיעות ולחומם המשותף. כמה שהם מתאימים חשבה, נהנים האחד מהשני בלי דיבורים בלי פלפולים
.טוב לה, נעים לה מזמן לא הרגישה כך עם גבר
.סדר התחנות התבלבל בראשה, לכן הופתעה כאשר הנהג הכריז בקול:"ראש פינה". עוד רגע יעצרו למרגלות המושבה המתנמנמת
.היא פוקחת עיניים הספסל לידה ריק
?מה קרה? מתי ירד הקצין הלבן
.בטח בתחנת עמיעד והיא לא הרגישה
כתפה המיותמת מנסה לאצור את חומו עוד כמה קילומטרים
מקום יפה לקפה 3.12.07
איש עולה במעלה המדרגות המובילות אל בית הקפה, רגליו ארוכות ונדמה כאילו הוא גומא את חמש המדרגות בפסיעה אחת. דלת הזכוכית נפערת בהינף אחד וגבר גבוה במדים צבאיים עומד בפתח וסוקר את בית הקפה. הוא נראה כבן ארבעים וחמש חמישים מדיו ישנים ומשומשים אך נקיים והולמים את גופו, פס המכנס מגוהץ בקפידה, נעליו שגם הן לא חדשות מצוחצחות עד ברק. הגבר משתהה בפתח כשהוא סוקר את היושבים במקום שלא ענו כנראה על ציפייתו במבט מאוכזב מתקדם לעבר המרפסת הפתוחה ומתיישב ליד השולחן האמצעי, פניו אל הכנרת שלא הייתה כחולה באותו יום אלא משקפת את השמיים האפורים
האיש במדים התרווח על הכסא פשט את רגליו קדימה נשען על מסעד הכיסא הפנה פניו לאחור וקרא בקול בריטון חזק "מלצרית בבקשה". מלצרית לא הייתה שם אך בעלת הקפה נעימת הסבר יצאה למרפסת לקחת את ההזמנה. ומשחזרה עם כוס קפה שחור ועוגת גבינה כבר היה על השולחן ליד הגבר פלפון ופנקס שנראה כלוח שנה או פנקס כתובות שעטיפתו עור בצבע בורדו. האיש עוצם את עיניו נושם עמוקות מניח את כפו הימנית על כוס הקפה ולאחר שהתחממה מעט משפשף את שתי כפותיו נושף עליהן קלות ומתחיל לשתות את הקפה. מזדקף ונראה כמוכן לפעולה. לוקח את הפלפון ומחייג מספר אשר זוכר בעל פה
.-מירה? הי חמודה מה שלומך? ידיו מלטפות את תלתליו
.כן, אני כבר פה, מה קרה? וקולו גבוה וברור כאילו יושב הוא בביתו ומדבר אל מירה מכורסתו בסלון
.-באמת דווקא היום כשאנחנו כל כך קרובים? חבל קיוויתי כי נפגש
-מה אפשר לעשות ? אני גומר את הקפה וחוזר למרכז, חבל מתוקה. אין דבר בפעם הבאה כשאגיע לגליל, תודה גם אני, נשיקות אומר וממצמץ במתיקות בשפתיו
עתה הוא מתכופף מעט לשולחן פותח את הפנקס ומעלעל בו, נעצר בנקודה מסוימת ומחייג מספר לפי הכתוב בפנקס מצמיד את הפלפון לאוזנו מיישר את גבו וידיו מסלסלות בתלתליו
.-דינה, היי מתוקה. קולו עתה נמוך יותר חיוך על שפתיו משל מדמה את דינה המתוקה לנגד עיניו
?-מה כל כך מאוחר
?-תמיד זה ככה אצלך, את לא חושבת שמנצלים אותך שם במשרד
.-אבל עד עכשיו? אני דואג באמת
?-חבל אני עובר קרוב אליך חשבתי להזמין אותך לכוס קפה, מה דעתך
.-בסדר , בסדר דינל'ה מקבל את הדין, ביי תשמרי על קשר
.הגבר מתרומם מעט "ומחסל" את עוגת הגבינה במהירות ובבליעות גדולות
.היד מעלעלת שוב בפנקס הגבר מטלפן. יושבי בית הקפה משתתפים בעל כורחם בשיחות לא להם
.- נחשי? לא! הוא מעווה את פניו
.- נו עוד ניסיון, המעריץ הגדול שלך? קולו גבוה
.- לא !זה נמרוד, אני בגליל הוזמנתי לכנס חטיבה בגולן ישבנו עד מאוחר תכנונים , התייעצויות, את יודעת
? - אני בבית הקפה היפה שסיפרתי לך, נזכרתי בך וחשבתי אולי נשתה כוס קפה ביחד
. -מה ? באמת דנית עם הלב הגדול שלך, תמיד מתנדבת, או בבית החולים או בבית הורים, תחשבי קצת על עצמך! את צעירה מידי תבלי קצת
,- חבל, אני מתגעגע
.- מה? חושב עליך, אז ביי חמודה להתראות בינתיים, נשיקות. שוב מצמצם את שפתיו מבליט אותן מעט וקול מצמוץ יוצא בשריקה קלה לחללו של בית הקפה
סוגר נמרוד את פנקסו האדום, קם מתמתח, משלם לבעלת הקפה ויוצא
.לאט לעבר מכוניתו האדומה
האיש במדים התרווח על הכסא פשט את רגליו קדימה נשען על מסעד הכיסא הפנה פניו לאחור וקרא בקול בריטון חזק "מלצרית בבקשה". מלצרית לא הייתה שם אך בעלת הקפה נעימת הסבר יצאה למרפסת לקחת את ההזמנה. ומשחזרה עם כוס קפה שחור ועוגת גבינה כבר היה על השולחן ליד הגבר פלפון ופנקס שנראה כלוח שנה או פנקס כתובות שעטיפתו עור בצבע בורדו. האיש עוצם את עיניו נושם עמוקות מניח את כפו הימנית על כוס הקפה ולאחר שהתחממה מעט משפשף את שתי כפותיו נושף עליהן קלות ומתחיל לשתות את הקפה. מזדקף ונראה כמוכן לפעולה. לוקח את הפלפון ומחייג מספר אשר זוכר בעל פה
.-מירה? הי חמודה מה שלומך? ידיו מלטפות את תלתליו
.כן, אני כבר פה, מה קרה? וקולו גבוה וברור כאילו יושב הוא בביתו ומדבר אל מירה מכורסתו בסלון
.-באמת דווקא היום כשאנחנו כל כך קרובים? חבל קיוויתי כי נפגש
-מה אפשר לעשות ? אני גומר את הקפה וחוזר למרכז, חבל מתוקה. אין דבר בפעם הבאה כשאגיע לגליל, תודה גם אני, נשיקות אומר וממצמץ במתיקות בשפתיו
עתה הוא מתכופף מעט לשולחן פותח את הפנקס ומעלעל בו, נעצר בנקודה מסוימת ומחייג מספר לפי הכתוב בפנקס מצמיד את הפלפון לאוזנו מיישר את גבו וידיו מסלסלות בתלתליו
.-דינה, היי מתוקה. קולו עתה נמוך יותר חיוך על שפתיו משל מדמה את דינה המתוקה לנגד עיניו
?-מה כל כך מאוחר
?-תמיד זה ככה אצלך, את לא חושבת שמנצלים אותך שם במשרד
.-אבל עד עכשיו? אני דואג באמת
?-חבל אני עובר קרוב אליך חשבתי להזמין אותך לכוס קפה, מה דעתך
.-בסדר , בסדר דינל'ה מקבל את הדין, ביי תשמרי על קשר
.הגבר מתרומם מעט "ומחסל" את עוגת הגבינה במהירות ובבליעות גדולות
.היד מעלעלת שוב בפנקס הגבר מטלפן. יושבי בית הקפה משתתפים בעל כורחם בשיחות לא להם
.- נחשי? לא! הוא מעווה את פניו
.- נו עוד ניסיון, המעריץ הגדול שלך? קולו גבוה
.- לא !זה נמרוד, אני בגליל הוזמנתי לכנס חטיבה בגולן ישבנו עד מאוחר תכנונים , התייעצויות, את יודעת
? - אני בבית הקפה היפה שסיפרתי לך, נזכרתי בך וחשבתי אולי נשתה כוס קפה ביחד
. -מה ? באמת דנית עם הלב הגדול שלך, תמיד מתנדבת, או בבית החולים או בבית הורים, תחשבי קצת על עצמך! את צעירה מידי תבלי קצת
,- חבל, אני מתגעגע
.- מה? חושב עליך, אז ביי חמודה להתראות בינתיים, נשיקות. שוב מצמצם את שפתיו מבליט אותן מעט וקול מצמוץ יוצא בשריקה קלה לחללו של בית הקפה
סוגר נמרוד את פנקסו האדום, קם מתמתח, משלם לבעלת הקפה ויוצא
.לאט לעבר מכוניתו האדומה
19.11.07 צמיד ישן מכסף
.שוב פעם אני מאחרת אמרה דניאלה לעצמה. היא הייתה לבושה במכנסיים שחורים חולצה שחורה פשוטה תלתליה סדורים על ראשה
הכול בסדר אמרה לעצמה, ועכשיו העיקר. פתחה את קופסת ריקועי הצדף ונהנתה לראות את אוסף התכשיטים הישנים שלה. לא מזהב ואולי גם לא מכסף. החומר לא חשוב לה חשובה האותנטיות וההיסטוריה של כל פריט ופריט
.להרצאה היום עליה להשתדל, אנשים רבים יגיעו והיא רוצה לעשות רושם טוב
.ענדה את עגילי הכסף עם חרוזי הענבר שמה מחרוזת עם אבנים תואמות
מה חסר? הצמיד שהיא מקפידה לענוד בכל אירוע חשוב. חיטטה בקופסא לא מצאה, לא יכול להיות אמרה לעצמה, צמיד הכסף גדול כבד ולא קשה לראות אותו. זה הצמיד שכל השנים קראה לא ה"צמיד הבדואי" כי הייתה בשוק ביום שבדואית זקנה באה למכרו ראתה איך חילצה אותו משורש כף ידה ונתנה למוכר בשוק. היא קפצה על המציאה שאלה "כמה" לא התווכחה וקנתה אותו בחמישים לירות. הצמיד היה משופשף מאד והיא תהתה מה קרה לה לזקנה שמכרה אותו באותו בוקר
? סקרה את החדר מנסה לשחזר היכן הניחה אותו בפעם האחרונה
."שלומפרית" אמרה לעצמה מה יהיה הסוף? איך תלכי בלעדיו? הוא הקמע שלך. וישלים את טכס ההכנות ליציאה, פריט הלבוש האחרון
."צמיד פלשתיני" הגדיר אותו המוכר בחנות בעיר העתיקה בירושלים והראה לה בגאווה תמונה של צמיד תואם בספר האמנות הפלשתינאית
!עמדה דניאלה עצמה את עיניה, נשמה נשימה ארוכה, צחקה
.ניגשה למקרר על המדף ליד החלב ראתה אותו מחכה לה בנאמנות
הכול בסדר אמרה לעצמה, ועכשיו העיקר. פתחה את קופסת ריקועי הצדף ונהנתה לראות את אוסף התכשיטים הישנים שלה. לא מזהב ואולי גם לא מכסף. החומר לא חשוב לה חשובה האותנטיות וההיסטוריה של כל פריט ופריט
.להרצאה היום עליה להשתדל, אנשים רבים יגיעו והיא רוצה לעשות רושם טוב
.ענדה את עגילי הכסף עם חרוזי הענבר שמה מחרוזת עם אבנים תואמות
מה חסר? הצמיד שהיא מקפידה לענוד בכל אירוע חשוב. חיטטה בקופסא לא מצאה, לא יכול להיות אמרה לעצמה, צמיד הכסף גדול כבד ולא קשה לראות אותו. זה הצמיד שכל השנים קראה לא ה"צמיד הבדואי" כי הייתה בשוק ביום שבדואית זקנה באה למכרו ראתה איך חילצה אותו משורש כף ידה ונתנה למוכר בשוק. היא קפצה על המציאה שאלה "כמה" לא התווכחה וקנתה אותו בחמישים לירות. הצמיד היה משופשף מאד והיא תהתה מה קרה לה לזקנה שמכרה אותו באותו בוקר
? סקרה את החדר מנסה לשחזר היכן הניחה אותו בפעם האחרונה
."שלומפרית" אמרה לעצמה מה יהיה הסוף? איך תלכי בלעדיו? הוא הקמע שלך. וישלים את טכס ההכנות ליציאה, פריט הלבוש האחרון
."צמיד פלשתיני" הגדיר אותו המוכר בחנות בעיר העתיקה בירושלים והראה לה בגאווה תמונה של צמיד תואם בספר האמנות הפלשתינאית
!עמדה דניאלה עצמה את עיניה, נשמה נשימה ארוכה, צחקה
.ניגשה למקרר על המדף ליד החלב ראתה אותו מחכה לה בנאמנות
17.5.2006 על מזרון
בפינת החדר הקטן
מזרון מונח על הרצפה
כרית מוזרה מונחת עליו
אני שוכבת על הגב
מייבבת ובוכה את זיכרונותיי
קולה קורא אלי ברוך בתי בתי
,מגולל איתי את האבן
.שמחה עם כל דמעה שפרצה
,הלכת מעימי אימי
קולה קורא ברוך בתי בתי
מזרון מונח על הרצפה
כרית מוזרה מונחת עליו
אני שוכבת על הגב
מייבבת ובוכה את זיכרונותיי
קולה קורא אלי ברוך בתי בתי
,מגולל איתי את האבן
.שמחה עם כל דמעה שפרצה
,הלכת מעימי אימי
קולה קורא ברוך בתי בתי
שתיל חדש 17.1.05
תיקון 10.5.07
ומי זה? שאלה פרנצה את חנה פרנק. כשגלתה בחור צעיר רזה עם שערות חלקות בהירות ותסרוקת "פוני" מקשטת את מצחו מסתובב בחצר השכנה. אפשר להגיד שהייתה יותר מהפתעה בקולה
הן יושבות על המרפסת הקטנה כמעט כל יום בשעה חמש. כוס קפה עם כפית סוכר (חנה בלי סוכר). והיא אף פעם לא ראתה את הגבר הזה. "הוא לא מוכר לי וכנראה גם לא מהארץ", מסכמת פרנצה לעצמה בהחלטיות של מומחית
."חנה יודעת יותר. "זה החבר החדש של השכנה שלי
."נו, מזל טוב לרווקה הזקנה"
?"למה רווקה זקנה? היא אפילו לא בת שלושים"
."נו טוב" עונה פרנצה וחושבת :"לא כדאי להתווכח, הרי גם הבת שלי עוד לא נשואה. בעצם מוטב לא לחשוב על כול זה עכשיו"
מיכאל מטייל בחצר הגדולה. היום היא איננה בבית והוא יכול להתבונן ולבחון ביתר תשומת לב את הבית הישן והחצר סביבו. גנים הם האהבה שלו. לכן דווקא נוח לו לראות את שטח הגינה הריק והמוזנח, "יש מה לעשות בגן" חושב ומחשבה זו נותנת לו הרגשה טובה
.רק עברתי לגור פה" היא אמרה לו כמתנצלת על החצר המוזנחת"
.גם אני אוהב גינות" ענה אפילו שלא שאלה אתו"
מזווית עינו מבחין מיכאל בשתי הנשים. "מה הן בדיוק עושות שם מתחת לעץ?" בארץ שלו חשב, "אף אחד לא היה מעז לשבת על מרפסת ולנעוץ מבטים כה גלויים על השכנים ובמיוחד לא על אנשים זרים
רצה מאד לפתוח את חולצתו, להרגיש את חמימות האוויר קרוב לגופו המחפש קצת מנוחה. אך מכיוון שתמיד חשב את עצמו רזה מידי התבייש להוריד את חולצתו
."הביט על ידיו שבלטו בלובנן לעומת הגברים שעברו בכביש לא רחוק ממנו. "האם גם זרועותיו וכל גופו ישנו את צבען בשמש החמה
.לא רצה לתת נושא שיחה נוסף לשתי הזקנות התקדם ועבר לצידה השני של החצר
.הכול פה שונה. גם היא, עיניים חומות שיער חום וצבע עור שזוף וכהה. דברים שקסמו לו, עולם חדש רחוק ממה שהיה פעם ביתו ומשפחתו
."וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו". זכר את סיפורי התנ"ך שהקריאה להם אימו לפני השינה
.בימים ההם כשהיו עוד משפחה כשאבא עוד היה איתם. ומשמת לא ידעה מה לעשות, איך לנהל את העסקים שהשאיר והחלה לשתות
.ומאז גרה שם בבית בו נולד אישה כמעט זרה. קטנה יפה שערות פשתן בהירות עיניים כחולות שנתכהו. אימו שלא ידעה איך לחיות ללא אביו והמשיכה לשתות
."ארץ הקודש", כששמע מילים אלו תאר לעצמו מדבר צהוב ושיירות גמלים
וכאן הכול תוסס, שדות ירוקים מושקים בממטרות. פרדסים המדיפים ריחות משכרים נעימים ובלתי מוכרים. אנשים זרים מברכים אותו לשלום כשדרכם מצטלבת על המדרכות הצרות. וכשהם מדברים בינם לבין עצמם הוא לא מבין אם הם כועסים אחד על השני או שזו דרך דיבורם
.הוא מוכרח לשתול עץ. לפחות עץ אחד
.שיכה שורש, יגדל ויגבה באוויר החם גם ביום גם בלילה
?מה ישתול עץ פרי? עץ נוי? מה מתאים
. לא, יחכה לה שתחזור, צריך לתכנן ביחד. זו החצר שלה. אבל גם שלו. כך אמרה בפרוש
.הוא מוכרח. עץ אחד. תאנה
."האם השתגע? כבר להתחיל לשתול? כמה זמן יישאר פה? ואולי זה עוד רומן של חופשת הקיץ"
?"מה שנים עד שעץ נותן פרי"
מצא מעדר מצא קלשון, היתר בא מעצמו. בחר את הפינה שנראתה לו המתאימה ביותר. והחל לחפור. לא מיהר. עמד וחפר יישר את הדפנות. נהנה מהעבודה, מאגלי הזיעה שהרטיבו את עורפו, מריח האדמה שהיה בו ריח יובש. שונה מריח האדמה שהכיר
?"ומה הוא עושה עכשיו
.תמהה פרנצה, שלא גרעה עין מהבחור
."בור", עונה חנה פ
."בור? בשביל מה? הירשו לו בכלל"
."ומי צריך להרשות לו?" שאלה חנה. "אולי המזכיר? זה העניין שלהם"
."כל אחד שמגיע לקיבוץ חופר לו בור", מסננת פרנצה בשקט
מיכאל בודק את הבור. "מה העומק הדרוש?" את האבנים שחפר והוציא הוא עורם בצד. "אקנה זבל או קומפוסט" מציין לעצמו. מחפש ומוצא צינור. ממלא את הבור מים . יושב בצד מתבונן איך אדמה סופגת אותם במהירות
."אולי היא עוד צמאה?" חוזר וממלא את הבור. עכשיו המים ממאנים להעלם בדפנות הבור
."זהו" אמר לעצמו בסיפוק "הצלחתי!". עכשיו הוקל לו והוא נכנס לבית
.מחר ילך למשתלה שראה ליד תחנת האוטובוס ויקנה שתיל חדש וגם קומפוסט
.הנשים אוספות את כוסות הקפה וצלחת העוגיות. שקט, השמיים נצבעים בכתום. היסמין מדיף ריח מתקתק
.פרנצה חוזרת הביתה היא מכוונת את דרכה כך שתעבור ליד הבור החדש
.לא רע". מציינת לעצמה כשהיא בודקת את העבודה. איש לא יוכל להגיד לה שאינה מבינה בבורות שתילה אחרי עשרים שנה בענף המטעים"
.בעצם בחור טוב" היא חושבת"
הן יושבות על המרפסת הקטנה כמעט כל יום בשעה חמש. כוס קפה עם כפית סוכר (חנה בלי סוכר). והיא אף פעם לא ראתה את הגבר הזה. "הוא לא מוכר לי וכנראה גם לא מהארץ", מסכמת פרנצה לעצמה בהחלטיות של מומחית
."חנה יודעת יותר. "זה החבר החדש של השכנה שלי
."נו, מזל טוב לרווקה הזקנה"
?"למה רווקה זקנה? היא אפילו לא בת שלושים"
."נו טוב" עונה פרנצה וחושבת :"לא כדאי להתווכח, הרי גם הבת שלי עוד לא נשואה. בעצם מוטב לא לחשוב על כול זה עכשיו"
מיכאל מטייל בחצר הגדולה. היום היא איננה בבית והוא יכול להתבונן ולבחון ביתר תשומת לב את הבית הישן והחצר סביבו. גנים הם האהבה שלו. לכן דווקא נוח לו לראות את שטח הגינה הריק והמוזנח, "יש מה לעשות בגן" חושב ומחשבה זו נותנת לו הרגשה טובה
.רק עברתי לגור פה" היא אמרה לו כמתנצלת על החצר המוזנחת"
.גם אני אוהב גינות" ענה אפילו שלא שאלה אתו"
מזווית עינו מבחין מיכאל בשתי הנשים. "מה הן בדיוק עושות שם מתחת לעץ?" בארץ שלו חשב, "אף אחד לא היה מעז לשבת על מרפסת ולנעוץ מבטים כה גלויים על השכנים ובמיוחד לא על אנשים זרים
רצה מאד לפתוח את חולצתו, להרגיש את חמימות האוויר קרוב לגופו המחפש קצת מנוחה. אך מכיוון שתמיד חשב את עצמו רזה מידי התבייש להוריד את חולצתו
."הביט על ידיו שבלטו בלובנן לעומת הגברים שעברו בכביש לא רחוק ממנו. "האם גם זרועותיו וכל גופו ישנו את צבען בשמש החמה
.לא רצה לתת נושא שיחה נוסף לשתי הזקנות התקדם ועבר לצידה השני של החצר
.הכול פה שונה. גם היא, עיניים חומות שיער חום וצבע עור שזוף וכהה. דברים שקסמו לו, עולם חדש רחוק ממה שהיה פעם ביתו ומשפחתו
."וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו". זכר את סיפורי התנ"ך שהקריאה להם אימו לפני השינה
.בימים ההם כשהיו עוד משפחה כשאבא עוד היה איתם. ומשמת לא ידעה מה לעשות, איך לנהל את העסקים שהשאיר והחלה לשתות
.ומאז גרה שם בבית בו נולד אישה כמעט זרה. קטנה יפה שערות פשתן בהירות עיניים כחולות שנתכהו. אימו שלא ידעה איך לחיות ללא אביו והמשיכה לשתות
."ארץ הקודש", כששמע מילים אלו תאר לעצמו מדבר צהוב ושיירות גמלים
וכאן הכול תוסס, שדות ירוקים מושקים בממטרות. פרדסים המדיפים ריחות משכרים נעימים ובלתי מוכרים. אנשים זרים מברכים אותו לשלום כשדרכם מצטלבת על המדרכות הצרות. וכשהם מדברים בינם לבין עצמם הוא לא מבין אם הם כועסים אחד על השני או שזו דרך דיבורם
.הוא מוכרח לשתול עץ. לפחות עץ אחד
.שיכה שורש, יגדל ויגבה באוויר החם גם ביום גם בלילה
?מה ישתול עץ פרי? עץ נוי? מה מתאים
. לא, יחכה לה שתחזור, צריך לתכנן ביחד. זו החצר שלה. אבל גם שלו. כך אמרה בפרוש
.הוא מוכרח. עץ אחד. תאנה
."האם השתגע? כבר להתחיל לשתול? כמה זמן יישאר פה? ואולי זה עוד רומן של חופשת הקיץ"
?"מה שנים עד שעץ נותן פרי"
מצא מעדר מצא קלשון, היתר בא מעצמו. בחר את הפינה שנראתה לו המתאימה ביותר. והחל לחפור. לא מיהר. עמד וחפר יישר את הדפנות. נהנה מהעבודה, מאגלי הזיעה שהרטיבו את עורפו, מריח האדמה שהיה בו ריח יובש. שונה מריח האדמה שהכיר
?"ומה הוא עושה עכשיו
.תמהה פרנצה, שלא גרעה עין מהבחור
."בור", עונה חנה פ
."בור? בשביל מה? הירשו לו בכלל"
."ומי צריך להרשות לו?" שאלה חנה. "אולי המזכיר? זה העניין שלהם"
."כל אחד שמגיע לקיבוץ חופר לו בור", מסננת פרנצה בשקט
מיכאל בודק את הבור. "מה העומק הדרוש?" את האבנים שחפר והוציא הוא עורם בצד. "אקנה זבל או קומפוסט" מציין לעצמו. מחפש ומוצא צינור. ממלא את הבור מים . יושב בצד מתבונן איך אדמה סופגת אותם במהירות
."אולי היא עוד צמאה?" חוזר וממלא את הבור. עכשיו המים ממאנים להעלם בדפנות הבור
."זהו" אמר לעצמו בסיפוק "הצלחתי!". עכשיו הוקל לו והוא נכנס לבית
.מחר ילך למשתלה שראה ליד תחנת האוטובוס ויקנה שתיל חדש וגם קומפוסט
.הנשים אוספות את כוסות הקפה וצלחת העוגיות. שקט, השמיים נצבעים בכתום. היסמין מדיף ריח מתקתק
.פרנצה חוזרת הביתה היא מכוונת את דרכה כך שתעבור ליד הבור החדש
.לא רע". מציינת לעצמה כשהיא בודקת את העבודה. איש לא יוכל להגיד לה שאינה מבינה בבורות שתילה אחרי עשרים שנה בענף המטעים"
.בעצם בחור טוב" היא חושבת"
12.10.04 על השם שלי
.שנתיים לפני שבאתי לאוויר העולם נרצח סבי ממארב. כך משנשאו הורי כעבור כשנה ואמי הייתה בהריון כבר ידעו מה יהיה שמי
נולדתי תינוקת שמנמנה וצחקנית. נולדתי לתוך שמי שהיה גם שמו. וזה היה מחייב. לא קראו לי בשמי, לא בילדותי, לא בנערותי ואף לא בזמן שרותי הצבאי. נתנו לי שם חיבה מקוצר "אלי" ואליו הייתי רגילה
יום לאחר שרותי הצבאי ארזתי את התרמיל שחיכה לי בארון שנתיים ימים. התרמיל שחיכה לי עשרים שנה שאגדל ואארוז אותו, ויחד נרחיק אל הארצות בהם העשב ירוק כל השנה, בהם היערות כהים, ירוקים ורחבי ידיים. לארצות שיש בהן נהרות שאת קולם אפשר לשמוע מרחוק, מפלים חזקים גועשים... כל כך הרבה מים שאף קיץ לא ייבש אותם
המשכתי לטייל מארץ לארץ, קדימה, הלאה, הלאה רק שם רחוק אימצתי לי את שמי המלא. רק שם העזתי להציג עצמי בו שמי המלא שהיה בו גם שמו: אלכסנדרה
נולדתי תינוקת שמנמנה וצחקנית. נולדתי לתוך שמי שהיה גם שמו. וזה היה מחייב. לא קראו לי בשמי, לא בילדותי, לא בנערותי ואף לא בזמן שרותי הצבאי. נתנו לי שם חיבה מקוצר "אלי" ואליו הייתי רגילה
יום לאחר שרותי הצבאי ארזתי את התרמיל שחיכה לי בארון שנתיים ימים. התרמיל שחיכה לי עשרים שנה שאגדל ואארוז אותו, ויחד נרחיק אל הארצות בהם העשב ירוק כל השנה, בהם היערות כהים, ירוקים ורחבי ידיים. לארצות שיש בהן נהרות שאת קולם אפשר לשמוע מרחוק, מפלים חזקים גועשים... כל כך הרבה מים שאף קיץ לא ייבש אותם
המשכתי לטייל מארץ לארץ, קדימה, הלאה, הלאה רק שם רחוק אימצתי לי את שמי המלא. רק שם העזתי להציג עצמי בו שמי המלא שהיה בו גם שמו: אלכסנדרה
2.9.02 הצריף השני בבית זייד
.עשרות שנים חלמתי לגור בראש גבעה
.בבית בודד, חשוף לרוחות ולאור
.מקום שקט כזה
.ציירתי את הבית
.כתבתי ספר ילדים
.והעיקר, חלמתי בהקיץ
. זה היה קשור כמובן גם בסיפורים על ציפורה ואלכסנדר זייד שעלו לגבעות שיך אבריק ב 1926
. גבעות שהיו חשופות ושוממות. רק אחרי הצהריים באו רוחות מהוואדי וציננו את חום היום
ביומניו מתאר אלכסנדר את מראה עמק יזרעאל, את אהבתו הרבה למקום , את קשיי הקליטה, בעיות ההגנה והרבה תיאורים על זריעה ושתילה
"זכרתי איך חזרנו לגבעה זו ב-1946 מגבעות זייד וכך גם לנו הייתה " בראשית
".לא היו מים בבנין האבן , אלא ברז בחצר. לא היה חדר שירותים , אלא פחון קטן בחצר שעף ברוחות החורף הראשון " בשיך אבריק
.דרך הגישה לבנין היתה שביל עפר,שהחל מהכביש הראשי חיפה נצרת
.כלי התחבורה היו סוסה אצילה של אבא ואתון אפורה בשבילנו
.רציתי גבעה כזו בשביל עצמי
?גבעות בודדות יש למכביר. אבל צריך רישיון בניה. כדאי שיהיה גם שותף למגורים שם למעלה, ומה על דרך חשמל ומים
.כל זה לא היה לי
.כשהייתי נוסעת בדרכים , או מטיילת בשבילי שדות, בכל פינת חמד הייתי מדמיינת איך יהיה לגור שם
.בתים וירטואליים רבים כבר שתלתי ברחבי הארץ , ורבים עוד יותר בגבעות ארץ הגליל
.השנים עוברות. כך דרכן של השנים
.הזמן עושה את שלו כך דרכו של זמן
.לאט לאט העברתי את הבית הדמיוני קרוב יותר למקום ישוב. קצת פחות בודד, קצת פחות רחוק
.הרבה אבק כבר עלה על החלום
.ואני הייתי עסוקה בינתיים בהגשמת חלומות אחרים
.עד שהתקרבתי לגיל שישים, רציתי לציין תאריך זה במעשים מיוחדים, בעשייה חדשה
".זה הזמן שבחרתי לחזור למקום הולדתי בגבעות "שיך אבריק
.הייתי צריכה להחליט היכן בדיוק להעמיד את הבית הקטן שאותו רציתי לבנות
.בחצרו של אבא? ליד הבית הגדול שבנה סבא אלכסנדר, לא הסתייע בידי
אולי בגבעה הסמוכה "פינת השומרים"?גבעה חשופה שבראשה הייתה אז, בזמנו, "קבוצת הרועים"? עם השנים נתפרקו המבנים, הרוח העיפה את גגות הפחים ורק שוקת אבנים ובריכה ישנה נותרו בראש הגבעה
.פינת חמד אמיתית כל כך, מתאימה לחלומותיי אך לא לבניה במציאות
המשכתי לחפש באזור המגורים והמשק. ירדתי מעט בכביש במורד הגבעה, עברתי על פני ביתו של אבישי אחי ורפתות העגלים שלו. מצד שני של הכביש ביתם של הדוד יפתח והדודה כרמלה, ובהמשך הסככות הגדולות שהיו פעם דיר הכבשים שלהם
.עוד כמה מטרים ואז נפרש שדה בן ארבעה דונמים קטן ונקי. ורק דשא של צמחים דגניים נמוכים קשטו את פניו בעונת החורף
.חלקה זו הייתה בקצה אזור "מבנה המשק" ללא עצים או מבנים, הנוף הנשקף ממנה היה עוצר נשימה. מאה ושמונים מעלות עמק יזרעאל
.הבאתי כיסא ישן תרמוס עם תה בחלב. ישבתי בקצה העליון של החלקה וחלמתי על הר בודד ללא ישוב ובתים
.מימין שקעה השמש על הרי הכרמל ו"המוחרקה" בראשם. ממול עמק יזרעאל וברכות אגירת מי הגשמים. משמאל הרי נצרת, מקום זריחת השמש
.שקט ורוגע
.הרפת של אחי הייתה מאחור במרחק שנראה מספיק, וגעיית העגלים שבחצרותיו נשמעה מעומעם מספיק
.דיר הכבשים הגדול של בן הדוד אליק, היה אף הוא במרחק מוזיקת רקע בלבד
.כאן בפינה הימנית של החלקה יעמוד הבית שלי החלטתי
.האיש ואני בחרנו חברת בניה, תכננו בית קטן. חדר שינה אחד. חדר רחצה מטבחון, סלון ומשטח מרפסת הצופה לעמק
.החלטנו על בית עץ עם גג רעפים ירוק שישתלב בצבעי הסביבה
.בכל יום חמישי היינו מהקיבוץ לגליל. נהנים מהתקדמות הבניה ופותרים בעיות שצצו
.בית העץ צמח מהר,שנות הצפייה לבית משלי הסתיימו. היה כדאי לחכות
.וכבר באוקטובר 2000, הוא יום הולדתי ה-60 הפתיעה אותי המשפחה במסיבת יום הולדת בסלון הצריף הריק למחצה
.כרכנו את המסיבה עם חנוכת הצריף והשמחה הייתה רבה
.עבר חודש ואולי חודשיים. אנחנו מגיעים כדרכנו ביום חמישי לגבעה ומגלים יער של עמודי ברזל " שתולים" מרפת העגלים של אבישי עד לכביש הגישה לצריף
?מה זה יכול להיות
הלכתי לאחי ושאלתי
.- אז ככה, הוא ענה: החלטתי להגדיל את עדר העגלים ולכן אני מרחיב את סככות הרפת
?- עד הכביש שלידנו
!- כן
?- ולמה לא אמרת לפני כן
?- ולמה לא שאלת לפני שבנית
בניית הרפת התקדמה לצערנו מהר מאד, וכך בסוף שבוע אחד ראינו רפת חדשה ממש ליד חלון חדר השינה שלנו, ובה עגלים גדולים מנומרים שחור לבן. עגלים בינוניים חומים כהים, חומים בהירים. מבחר צבעים מבחר קולות.לפני האכלת הבוקר הם רעבים. טבעי. ופותחים להם בקונצרט מושלם של זריחת החמה
.תמיד יש אחד טנור לירי שקולו חודר גם דרך החלונות עם הזכוכית הכפולה. מעין תפילת בוקר בשבילו תפילת השכמה כפויה עבורנו
.והקולות חודרים גם דרך כריות המונחות על הראש. ואותו סיפור חוזר בשעת האכלת הערב, מו מו ומה מה מו
.עדר הכבשים של אליק החוזר מהמרעה מתלווה כמוזיקת רקע לסולני הרפת
?מה לעשות
מנסים להתרגל . קונים אטמי אוזניים ומגלים שמאד לא נעים להירדם עם שני פקקים באוזניים. משננים ואומרים לעצמנו שאלו קולות הטבע ודואגים לישון בחלונות מוגפים
.עבר חודש, אולי חודשיים, אנחנו מגיעים ביום חמישי ומגלים יער חדש של עמודי ברזל "שתולים" קרוב קרוב לחלקה שלנו ממערב
?מה זה יכול להיות
.הלכנו לבן דוד ארנון ושאלנו
!-אהה, אמר צר לי המקום בחצר הישנה , חשקה נפשי באורווה חדשה, אורווה גדולה, וזה מה שאתם רואים
.אבויי
.גם בניית האורווה התקדמה יפה ומהר. בכל סוף שבוע היינו רואים אותה קמה לעיננו
.חבל שלא בנינו בצד שמאל של החלקה
?מה לעשות
.ניסינו לנחם את עצמנו
.-אה מי בכלל יביא סוסים לכאן? הרי לבן דוד אין תקציב למלא את אורוותו בסוסים בעצמו
?- מה אכפת לנו מה נעשה שם בכלל
.וכך, שבת אחת , כשהאיש ואני ישנים בסיאסטת הצהרים המקודשת , פתאום קול שעטות פרסות מלווה בצהלה עליזה נשמע בחצר
.קופצים החוצה ומגלים כי הסוסה הלבנה ברחה מהאורווה החדשה, רצה בכל החצר וגם ליד הצריף שלנו דהרה. בא הבן דוד קרא לסוסה , החזירה לארווה
.עם הזמן סוסים נוספים הביאו לאורווה וכך נוספו צהלות סוסים למקהלת החיות בבית
.זהו אמרנו לעצמנו. עגלים , כבשים, סוסים .לא רע, לא נורא, יכול להיות יותר גרוע
.עבר חודש, ואולי חודשיים, אנחנו שוב מגיעים בסוף השבוע. את פנינו מקדמת כלבה קצוצת זנב. כלבתם של השכנים החדשים כנראה
.היא התאהבה בנו ממט ראשון. גם אנחנו.שחורה. חמודה כזו, חברותית כזו, אכלה הכול, אפילו לחם חצי יבש
.עוד באותו הערב אימצה אותנו הכלבה. האיש שם לה שטיח קטן במרפסת הפתוחה,קערת מים. אמרנו לילה טוב והלכנו לישון
?והכלבה? כלבה טובה כבר אמרנו. מה עושה כלבה טובה בלילה
?במרפסת בשיך אבריק
.-שומרת
.עובר שועל , היא נובחת
.ציפור לילה קוראת, היא נובחת
.ממש במרפסת מתחת לחלון. הוו, האוו, האוווי
?ואנחנו
?החלונות כבר סגורים בגלל העגלים. אנחנו פותחים את המזגן
.מנסים לישון
.אבל הנביחות נמשכות מתחת לחלון חדר השינה
!.-ככה, אמרתי לו. אתה אימצת אתה תגרש
.יצא האיש מהמיטה החמה לקח בחזרה את השטיח מהמרפסת פנימה. הרים קולו, נפנף בידיו, מנסה לשכנע את הכלבה לעזוב את ביתה החדש
!והיא? מסרבת
!!-אנשים נחמדים כל כך, מרפסת עם נוף כזה נהדר. לא כדאי לוותר
.צינור המים שנפתח עזר לשכנע אותה
.חזר השקט לבית
.העגלים גועים
.הכבשים פועות
.הסוסים צהלו
.הציפורים צייצו
!!בית קטן בכפר והעיקר שיהיה שקט
.בבית בודד, חשוף לרוחות ולאור
.מקום שקט כזה
.ציירתי את הבית
.כתבתי ספר ילדים
.והעיקר, חלמתי בהקיץ
. זה היה קשור כמובן גם בסיפורים על ציפורה ואלכסנדר זייד שעלו לגבעות שיך אבריק ב 1926
. גבעות שהיו חשופות ושוממות. רק אחרי הצהריים באו רוחות מהוואדי וציננו את חום היום
ביומניו מתאר אלכסנדר את מראה עמק יזרעאל, את אהבתו הרבה למקום , את קשיי הקליטה, בעיות ההגנה והרבה תיאורים על זריעה ושתילה
"זכרתי איך חזרנו לגבעה זו ב-1946 מגבעות זייד וכך גם לנו הייתה " בראשית
".לא היו מים בבנין האבן , אלא ברז בחצר. לא היה חדר שירותים , אלא פחון קטן בחצר שעף ברוחות החורף הראשון " בשיך אבריק
.דרך הגישה לבנין היתה שביל עפר,שהחל מהכביש הראשי חיפה נצרת
.כלי התחבורה היו סוסה אצילה של אבא ואתון אפורה בשבילנו
.רציתי גבעה כזו בשביל עצמי
?גבעות בודדות יש למכביר. אבל צריך רישיון בניה. כדאי שיהיה גם שותף למגורים שם למעלה, ומה על דרך חשמל ומים
.כל זה לא היה לי
.כשהייתי נוסעת בדרכים , או מטיילת בשבילי שדות, בכל פינת חמד הייתי מדמיינת איך יהיה לגור שם
.בתים וירטואליים רבים כבר שתלתי ברחבי הארץ , ורבים עוד יותר בגבעות ארץ הגליל
.השנים עוברות. כך דרכן של השנים
.הזמן עושה את שלו כך דרכו של זמן
.לאט לאט העברתי את הבית הדמיוני קרוב יותר למקום ישוב. קצת פחות בודד, קצת פחות רחוק
.הרבה אבק כבר עלה על החלום
.ואני הייתי עסוקה בינתיים בהגשמת חלומות אחרים
.עד שהתקרבתי לגיל שישים, רציתי לציין תאריך זה במעשים מיוחדים, בעשייה חדשה
".זה הזמן שבחרתי לחזור למקום הולדתי בגבעות "שיך אבריק
.הייתי צריכה להחליט היכן בדיוק להעמיד את הבית הקטן שאותו רציתי לבנות
.בחצרו של אבא? ליד הבית הגדול שבנה סבא אלכסנדר, לא הסתייע בידי
אולי בגבעה הסמוכה "פינת השומרים"?גבעה חשופה שבראשה הייתה אז, בזמנו, "קבוצת הרועים"? עם השנים נתפרקו המבנים, הרוח העיפה את גגות הפחים ורק שוקת אבנים ובריכה ישנה נותרו בראש הגבעה
.פינת חמד אמיתית כל כך, מתאימה לחלומותיי אך לא לבניה במציאות
המשכתי לחפש באזור המגורים והמשק. ירדתי מעט בכביש במורד הגבעה, עברתי על פני ביתו של אבישי אחי ורפתות העגלים שלו. מצד שני של הכביש ביתם של הדוד יפתח והדודה כרמלה, ובהמשך הסככות הגדולות שהיו פעם דיר הכבשים שלהם
.עוד כמה מטרים ואז נפרש שדה בן ארבעה דונמים קטן ונקי. ורק דשא של צמחים דגניים נמוכים קשטו את פניו בעונת החורף
.חלקה זו הייתה בקצה אזור "מבנה המשק" ללא עצים או מבנים, הנוף הנשקף ממנה היה עוצר נשימה. מאה ושמונים מעלות עמק יזרעאל
.הבאתי כיסא ישן תרמוס עם תה בחלב. ישבתי בקצה העליון של החלקה וחלמתי על הר בודד ללא ישוב ובתים
.מימין שקעה השמש על הרי הכרמל ו"המוחרקה" בראשם. ממול עמק יזרעאל וברכות אגירת מי הגשמים. משמאל הרי נצרת, מקום זריחת השמש
.שקט ורוגע
.הרפת של אחי הייתה מאחור במרחק שנראה מספיק, וגעיית העגלים שבחצרותיו נשמעה מעומעם מספיק
.דיר הכבשים הגדול של בן הדוד אליק, היה אף הוא במרחק מוזיקת רקע בלבד
.כאן בפינה הימנית של החלקה יעמוד הבית שלי החלטתי
.האיש ואני בחרנו חברת בניה, תכננו בית קטן. חדר שינה אחד. חדר רחצה מטבחון, סלון ומשטח מרפסת הצופה לעמק
.החלטנו על בית עץ עם גג רעפים ירוק שישתלב בצבעי הסביבה
.בכל יום חמישי היינו מהקיבוץ לגליל. נהנים מהתקדמות הבניה ופותרים בעיות שצצו
.בית העץ צמח מהר,שנות הצפייה לבית משלי הסתיימו. היה כדאי לחכות
.וכבר באוקטובר 2000, הוא יום הולדתי ה-60 הפתיעה אותי המשפחה במסיבת יום הולדת בסלון הצריף הריק למחצה
.כרכנו את המסיבה עם חנוכת הצריף והשמחה הייתה רבה
.עבר חודש ואולי חודשיים. אנחנו מגיעים כדרכנו ביום חמישי לגבעה ומגלים יער של עמודי ברזל " שתולים" מרפת העגלים של אבישי עד לכביש הגישה לצריף
?מה זה יכול להיות
הלכתי לאחי ושאלתי
.- אז ככה, הוא ענה: החלטתי להגדיל את עדר העגלים ולכן אני מרחיב את סככות הרפת
?- עד הכביש שלידנו
!- כן
?- ולמה לא אמרת לפני כן
?- ולמה לא שאלת לפני שבנית
בניית הרפת התקדמה לצערנו מהר מאד, וכך בסוף שבוע אחד ראינו רפת חדשה ממש ליד חלון חדר השינה שלנו, ובה עגלים גדולים מנומרים שחור לבן. עגלים בינוניים חומים כהים, חומים בהירים. מבחר צבעים מבחר קולות.לפני האכלת הבוקר הם רעבים. טבעי. ופותחים להם בקונצרט מושלם של זריחת החמה
.תמיד יש אחד טנור לירי שקולו חודר גם דרך החלונות עם הזכוכית הכפולה. מעין תפילת בוקר בשבילו תפילת השכמה כפויה עבורנו
.והקולות חודרים גם דרך כריות המונחות על הראש. ואותו סיפור חוזר בשעת האכלת הערב, מו מו ומה מה מו
.עדר הכבשים של אליק החוזר מהמרעה מתלווה כמוזיקת רקע לסולני הרפת
?מה לעשות
מנסים להתרגל . קונים אטמי אוזניים ומגלים שמאד לא נעים להירדם עם שני פקקים באוזניים. משננים ואומרים לעצמנו שאלו קולות הטבע ודואגים לישון בחלונות מוגפים
.עבר חודש, אולי חודשיים, אנחנו מגיעים ביום חמישי ומגלים יער חדש של עמודי ברזל "שתולים" קרוב קרוב לחלקה שלנו ממערב
?מה זה יכול להיות
.הלכנו לבן דוד ארנון ושאלנו
!-אהה, אמר צר לי המקום בחצר הישנה , חשקה נפשי באורווה חדשה, אורווה גדולה, וזה מה שאתם רואים
.אבויי
.גם בניית האורווה התקדמה יפה ומהר. בכל סוף שבוע היינו רואים אותה קמה לעיננו
.חבל שלא בנינו בצד שמאל של החלקה
?מה לעשות
.ניסינו לנחם את עצמנו
.-אה מי בכלל יביא סוסים לכאן? הרי לבן דוד אין תקציב למלא את אורוותו בסוסים בעצמו
?- מה אכפת לנו מה נעשה שם בכלל
.וכך, שבת אחת , כשהאיש ואני ישנים בסיאסטת הצהרים המקודשת , פתאום קול שעטות פרסות מלווה בצהלה עליזה נשמע בחצר
.קופצים החוצה ומגלים כי הסוסה הלבנה ברחה מהאורווה החדשה, רצה בכל החצר וגם ליד הצריף שלנו דהרה. בא הבן דוד קרא לסוסה , החזירה לארווה
.עם הזמן סוסים נוספים הביאו לאורווה וכך נוספו צהלות סוסים למקהלת החיות בבית
.זהו אמרנו לעצמנו. עגלים , כבשים, סוסים .לא רע, לא נורא, יכול להיות יותר גרוע
.עבר חודש, ואולי חודשיים, אנחנו שוב מגיעים בסוף השבוע. את פנינו מקדמת כלבה קצוצת זנב. כלבתם של השכנים החדשים כנראה
.היא התאהבה בנו ממט ראשון. גם אנחנו.שחורה. חמודה כזו, חברותית כזו, אכלה הכול, אפילו לחם חצי יבש
.עוד באותו הערב אימצה אותנו הכלבה. האיש שם לה שטיח קטן במרפסת הפתוחה,קערת מים. אמרנו לילה טוב והלכנו לישון
?והכלבה? כלבה טובה כבר אמרנו. מה עושה כלבה טובה בלילה
?במרפסת בשיך אבריק
.-שומרת
.עובר שועל , היא נובחת
.ציפור לילה קוראת, היא נובחת
.ממש במרפסת מתחת לחלון. הוו, האוו, האוווי
?ואנחנו
?החלונות כבר סגורים בגלל העגלים. אנחנו פותחים את המזגן
.מנסים לישון
.אבל הנביחות נמשכות מתחת לחלון חדר השינה
!.-ככה, אמרתי לו. אתה אימצת אתה תגרש
.יצא האיש מהמיטה החמה לקח בחזרה את השטיח מהמרפסת פנימה. הרים קולו, נפנף בידיו, מנסה לשכנע את הכלבה לעזוב את ביתה החדש
!והיא? מסרבת
!!-אנשים נחמדים כל כך, מרפסת עם נוף כזה נהדר. לא כדאי לוותר
.צינור המים שנפתח עזר לשכנע אותה
.חזר השקט לבית
.העגלים גועים
.הכבשים פועות
.הסוסים צהלו
.הציפורים צייצו
!!בית קטן בכפר והעיקר שיהיה שקט